אם אכן יצר המארכסיזם גיהינום - מעולם לא היתה הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות יותר.
זוהי מחשבה שליוותה אותי לכל אורך מסעותי. עם כל חסרונותיו האישיים של מארכס, אין ספק שהוא היה אידאליסט אמיתי. את כושרו האינטלקטואלי הכביר העמיד לרשות האנושות.
לא במיקרה נלכדו טובי המוחות ומיטב האידאליסטים בעולם, במשך שישה דורות, בשבי רעיונותיו של מארכס. הם לא היוו רק מיבנה אינטלקטואלי מרהיב, הם היו גם חדורים במוסר אנושי. אלמלא הלהיב לנין את ליבם ומוחם של מיליונים, לא היתה המהפכה הבולשוויקית מולידה את השירים הנהדרים, המרטיטים עד היום רבים וטובים, וביניהם חניכי תנועות-הנוער החלוציות בארץ-ישראל.
״איך זה הולידו אידאלים כל-כך יפים מיפלצת כל-כך מכוערת?" שאל אותי מישהו, והשאלה ממשיכה להדהד בראשי.
זהו גם ההבדל בין המהפכה הקומוניסטית והמהפכה הפאשיסטית. מקובל בימינו - גם בברית-המועצות - לטעון שהקומוניזם והפאשיזם לא היו אלא שני הצדדים של מטבע אחד. אך הפאשיזם היה בלתי-מוסרי מעיקרו. הוא התכחש למוסר במודע ובגאווה. ואילו המארכסיזם היה בעיקרו תורה מוסרית, חדורה בשאיפות אנושיות. ואם אכן התוצאות דומות - אם אכן מיבצע-הקולקטיביזציה של סטאלין דומה ל״פיתרון הסופי" של היטלר - מה זה מעיד על הקשר בין מניעים ותוצאות בהיסטוריה?
בסופו של דבר השפיע מארכס השפעה בת-קיימא דווקא במקום שבו לא רצה להשפיע. הסוציאל-דמוקרטיה, שהושפעה ממנו מאוד, הביאה לתיקון המישטר הקפיטליסטי. הרפורמה הזאת, שמארכס בז לה, איפשרה לקפיטליזם להתאים את עצמו לצורכי-אנוש ויצרה חברה טובה יותר. עכשיו נוטים רבים מהקומוניסטים-לשעבר, כמו גרגור גיזי בגרמניה, לכיוון זה.
המהפכה המארכסיסטית, אולי יותר מכל מהפכה אחרת בהיסטוריה, היתה מהפכה של אינטלקטואלים. היא התיימרה להיות ״מדעית״. גם בכך היתה בת אופיינית של המאה ה-20 - מאה שבה תפס המדע את מקומה של הדת, והפך בעצמו לדת.
בשיחותי עם אינטלקטואלים במיזרח-אירופה, נזכרתי לא-אחת בסיפור על אוסטרובסקי, זקן חביב ומפוזר מעין-חרוד, שמוסך הקיבוץ עשה ״אוברול״ כללי למכוניתו. מהמוסך נסע האיש לתחנת-הבנזין של הקיבוץ, מרחק של כמה עשרות מטרים, מילא את המיכל וביקש להמשיך בדרכו. הוא לא הצליח להתניע את המנוע.
המוסכניקים בדקו את המכונית, ואחר-כך, בתמיהה גוברת, בדקו כל חלק בה. הם לא מצאו שום פגם, אך המכונית היתה כמתה.