5 בספטמבר, 1990. מוסקווה.
במטוס מפאריס למוסקווה אני מחליט על ניקוי-ראש. לשכוח כל מה שאני יודע על רוסיה, לשכוח את כל הדיעות שלי. להינתק מכל המושגים המערביים, ובעיקר ממושגי הזמן. להיות מוכן לעולם חדש. ראש פתוח.
המטוס מלא ביפאנים, בדרכם לטוקיו. כולם לבושים בצורה אמריקאית מודרנית. כל הבחורות בגיינס, בשורטס או במיני. אילו ניצחו היפאנים במילחמה, היינו אנחנו לובשים כיום קימונו.
נמל-התעופה של מוסקווה. לילה. חווייה ראשונה. שלט האומר"יציאה״ מורה לרדת במדרגות. בראש המדרגות עומד שוטר ואומר: ״לא כאן.״ מובילים אותנו דרך אולם ה״טראנזיט״, המלא ביפאנים, ואחר-כך יורדים במדרגות ועוברים במיסדרון ארוך. בסוף מגיעים לאותו המקום שאליו הובילו המדרגות הראשונות. למה? ככה.
עוברים את ביקורת הדרכונים בלי בעיות. השוטר, נער לבנבן כבן 18, עומד על כך שרחל תעבור את שער-היציאה לפני שהוא מתחיל לטפל בי. הוא רק מטפל באדם אחד. בודק, בודק ומעביר גם אותי.
ניגשים להוצאת המיטען. מעל לסרט-נע כתוב ״פאריס״ ומיספר הטיסה שלנו. מחכים. המיזוודות אינן מגיעות. עוברת מפקחת, לבושה כמו רב-חובל, שלושה פסי-זהב על שרוולה, ואומרת: ״זה בטח לא בא הנה.״ אז למה כתוב ״פאריס״? היא: ״כתוב, כתוב. בטח הורידו במקום אחר.״
אבל כעבור כמה דקות מגיעות המיזוודות דווקא למקום הנכון.
צריכים למלא טפסים של מכס. אין טפסים באנגלית או בצרפתית. יש רק בספרדית. אז ממלאים את הטופס בספרדית. מזל שזו שפה קלה.
צריכים לרשום הכל: איזה מטבע זר יש, הכמות המדוייקת של כל מטבע,
כל המכשירים, ״אובייקטים״ וכו,.
יש מעבר ירוק, למי שאין לו מה להצהיר, ומעבר אדום, למי שיש לו מה להצהיר. כמו בכל מקום בעולם. יש רק הבדל אחד: המעבר הירוק חסום במנעול. כולם צריכים לעבור באדום. בין כה וכה צריכים כולם לעבור שם, מפני שלפי הרשימה בטופס אין בכלל אדם שאין לו מה להצהיר. גם מי שמכניס דולאר אחד צריך להצהיר על כך, וגם מי שיש לו ״אובייקט״ - טבעת-זהב, תכשיט, כל דבר.
מגיעים למוכס. הוא מעיף מבט משועמם בדרכון, לא בודק, לא מסתכל בכלל במיזוודות, לא שואל דבר, מעביר בעיפרון קו על הטופס, וזהו. חמש שניות.
לאיזה עולם הגענו? זה לא ״העולם הראשון״, המערבי, האמור להיות יעיל והגיוני. זה לא ״העולם השלישי״, שבו הברדק הוא תוצאת המישטר הקולוניאלי, פיגור וחוסר כוח-אדם מיומן. כאשר יצרו את המושגים האלה,