בשמש אשה זקנה בשימלה כחולה ופוריה פרוסת-לחם עבה בשביל היונים שלרגליה.
האיש הביט בי. אני הבטתי בו. גנרל-מאיור איוואן ואסילייבסקי פאנפילוב.
אני התרגשתי. הוא לא היה יכול להתרגש, כי הוא עשוי מאבן.
בבית יש לי ספר קטן, שהוא יקר לי מאוד. שמו"אנשי פאנפילוב״. בדף הראשון כתוב בו בכתב-ידה העגול והקפדני של פקידה גדודית: "לאבנרי אורי! ברכת שנה טובה מהגדוד המצפה לשובך. ערב ראש-השנה התש״ט.״ קיבלתי אותו באמצע מילחמת-העצמאות, כשהייתי בקורס מם-כפים של גיבעתי.
הספר "אנשי פאנפילוב״ היה התנ״ך של דור-תש״ח. ידענו אותו בעל-פה. אבל לא התייחסנו אל גיבוריו, ופאנפילוב בראשם, כאל אנשים שחיו באמת. הם היו בעינינו כאגדה. והנה עמדה האגדה לפניי, בדמות הפסל של גבר קשוח, אחד משלושה פסלים של מגיני-מוסקווה, גיבורי ברית-המועצות, ליד אחד השבילים הראשיים בבית-הקברות.
כשיצאנו מבית-הקברות, משכה את תשומת-ליבנו קבוצה גדולה של קשישים, וגם לא-מעט קשישות. הם ירדו מאוטובוסים וממכוניות פרטיות, בקבוצות וביחידים. כולם ענדו על חזם שורות של מדליות. אחדים הסתפקו בשורות של סרטים ציבעוניים, אך רובם ענדו את אותות-המתכת עצמם.
שאלנו את אחד הקשישים, גבר בעל שיער-שיבה בחליפה חומה מרופטת, מה טיבה של הקבוצה. הוא ענה שהוא וחבריו הם ותיקי חטיבת-שיריון שלחמה במילחמת-העולם השניה, הבאים לבקר חברים בבית-הקברות.
חבורה די מרשימה, רובם בני 70 ויותר, וביניהם כמה קצינים במדים,
בני אותו גיל.
ברחובות רוסיה רואים קשישים עונדי-מדליות על כל צעד ושעל. בניגוד למקובל בישראל, ידע המישטר הסובייטי היטב להבדיל בין מי שחירף את נפשו למען המולדת ובין מי שלא. ענידת המדליות אינה נובעת רק מגאווה מוצדקת. לבעלי-המדליות יש זכויות-יתר בתורים ובמקומות רבים אחרים. תודת המולדת.
* * *
מה יכול להפתיע בעיר שראו אותה מאות פעמים בטלוויזיה ובסרטים? הכל.