מוסקווה שונה, במבט הראשון, מכל המצופה.
קודם כל, היא גדולה. הכל גדול בה. הרחובות גדולים. הצירים העיקריים רחבים מאוד, בני 12 ו-14 מסלולים, ישרים, ארוכים-ארוכים, משופעים בעצים ומידשאות מטופחות, נקיים להפליא. האנשים נראים כנמלים.
הבניינים גדולים. מרכז העיר מלא בבניינים יפהפים, ארמונות מימי הצארים, רובם משופצים היטב. ברגע שיוצאת השמש מבעד לעננים, ולוא לכמה שניות, העיר המרכזית היא חגיגה של צבעים - האדום של חומות-הקרמלין, הזהב של כיפות-הבצל של הכנסיות, הלבן, הירוק והצהוב של ארמונות-האצולה מימים עברו.
במרחק-מה ממרכז-העיר מתחלפים הארמונות מימי הצארים בבינייני-הענק מימי הקומיסארים. כדרכם של רודנים טוטאליטריים, בנה סטאלין בניינים מונומנטליים. ברחבי מוסקווה פזורים שיבעה מגרדי-שחקים מצועצעים, הדומים זה לזה עד כדי כך שעובר זמן עד שניתן להבחין ביניהם - האוניברסיטה, מישרד-החוץ, מלון ״אוקראינה״ וכמה בנייני-מגורים. כל אחד מהם מכריז: ״סטאלין היה כאן״. (הסובייטים נידבו בניין זהה גם לוורשה, הבולט שם כמו קוץ בנוף.) גם המיבנים הפחות-ראוותנים של תקופת-סטאלין הם גדולים-גדולים. רובם מטוייחים בצבע אוקר, וכרכוביהם ומיסגרות-חלונותיהם לבנים.
מחוץ לטבעת הבניינים המונומנטליים האלה מתחילים השיכונים של תקופת ברז'נייב - שיכוני-ענק קומוניסטיים, הניצבים שורות-שורות, כמו חיילים במיסדר. הופתענו לראות שרבים מהם די נאים. בניגוד למקובל אצלנו, האדריכלים השתדלו להעניק גם לשיכונים ההמוניים ערך אסתטי על-ידי שימוש במאות המירפסות כבאלמנטים דקורטיביים. מובן שאין תריסולים. אין בכלל תוספות מכל סוג שהוא לבניין כפי שנבנה, וגם שלטי החנויות כתובים באותיות אחידות ובגודל אחיד.
הכל גדול מבחוץ. רק כשהיתה לנו ההזדמנות לבקר בדירות פרטיות, הסתבר לנו כי יש אי-התאמה מפתיעה בין הגודל החיצוני והקטנות הפנימית. הדירות קטנות ואף קטנטנות. גם אנשים חשובים חיים בדירות שממדיהן עלובים לפי המושגים של רמת-אביב.
דיספרופורציה זו בין פנים וחוץ, בין מראית-עין ומציאות, היא תופעה סובייטית כללית. נדמה שהיא שולטת כמעט בכל תחומי-החיים. היא העלתה בזיכרוני שוב ושוב, בכל ביקורינו בברית-המועצות, את השם פוטיומקין.
* * *