גריגור, אלכסנדרוביץ' פוטיומקין היה דמות בולטת בדורו - מדינאי, מצביא, מושל, וגם (ואולי בעיקר) מאהבה של יקטרינה הגדולה, הנסיכה הגרמנית שהיתה לקיסרית החשובה ביותר בתולדות רוסיה. פוטיומקין, שהיה צעיר ממנה ב-10 שנים, היה יועצה העיקרי. הוא שהרחיב את גבולות רוסיה דרומה, עד לחצי-האי קרים, והקים בשטחים הכבושים התנחלות רוסית.
בשנת 1787 ירדה הצארית הגדולה דרומה, כדי להזין את עיניה בפירות מעשיו של בן-חסותה. אולם הישגיו המעשיים של פוטיומקין המתנחל היו רחוקים מהבטחותיו. הוא מצא פיתרון, שהנציח את שמו: לאורך דרכה של הקיסרית הקים "כפרי פוטיומקין״. היו אלה כפרי-דמה, תפאורה בלבד, שהוקמו במרחק-מה מהכביש ונראו אמיתיים. מפאת הבוץ הרוסי החובק-כל לא יכלה הקיסרית לגשת אל הכפרים האלה ולהביט בהם מקרוב.
פוטיומקין מסמל בעיניי את ההמשכיות של ההיסטוריה הרוסית. הצארים הלכו אך רוסיה נשארה. הקיסרות הקומוניסטית משולה כולה לכפר-פוטיומקין ענקי. מאחורי התפאורה של מעצמת-על גרעינית, ענק תעשייתי ומיגדלור חברתי, התחבאה מציאות שהזכירה יותר את הבוץ הרוסי המסורתי.
(אחד מפילאי הדור הוא כיצד הצליחו הפוטיומקינים האדומים להוליך שולל את מיטב שרותי-הביון העולמיים, ששגו באורח גרוטסקי בהערכת כוחה של ברית-המועצות.)
אולם פוטיומקין אינו מסמל רק את החזות המעצמתית של ברית-המועצות. נדמה שהוא מתהלך ברחובות וחודר לכל תחום בחיים היומיומיים.
* * *
נכנסנו במוצאי-שבת למיסעדה של בית-מלון בינלאומי. רב-מלצרים בחליפה שחורה הוביל אותנו באופן חגיגי לשולחן, והפקיד בידי את התפריט. הוא תמה קצת כאשר ביקשתי תפריט נוסף לרחל. לא עבר זמן רב עד שהבנתי לסיבת תמיהתו.
הסתכלנו סביבנו. המיסעדה שוכנת באולם גדול ומהודר. עמודים מצופים בשיש תמכו בתיקרה, שניברשות-בדולח היו תלויות ממנה. רק חלק מהאורות דלקו, אולי מטעמי חיסכון. בפינת האולם ניגנה תיזמורת. נעימות אמריקאיות. הכוסות, הצלחות, הסכו״ם, המפות הצחורות - הכל היה כמו שצריך.
שקענו בקריאת התפריט. עמודים על גבי עמודים של מאכלים מושכים, מפורטים ברוסית, באנגלית, בגרמנית ובצרפתית. לא קל היה להחליט בין