כל המטעמים המוצעים. אך לבסוף גיבשנו את החלטתנו ורמזנו למלצר המהודר שאנחנו מוכנים להזמין. זאת היתה בעיה, מפני שהוא לא הבין שום שפה מלבד רוסית.
התחלנו במנות הראשונות. שני עמודים בתפריט היו מוקדשים למתאבנים. ״ניאט,״ אמר המלצר. כל המנות הראשונות אזלו. השעה היתה 8.30 בערב. נשאר רק סאלאט מלפפונים - שהתגלה בפרוסות של מלפפונים טריים, חסרי-תיבול.
מרק? אותו הדבר. אזל.
המנות העיקריות תפסו ארבעה עמודים בתפריט. עברנו מפריט לפריט. יכולנו לחסוך לנו את העמל: היתה מצויה רק מנה אחת, מין סטייק-חזיר. וגם יין גרוזי טוב.
מנה אחרונה - מארוז'נדה, הגלידה הסובייטית המפורסמת, שמנה, מתוקה וסמיכה, בטעם וניל בלבד. וגם קפה. גרוע.
המחיר ברובלים - מגוחך. פחות מ-10 דולאר לשנינו, לפי הערך האמיתי של הדולאר. אך למי שמשתכר ברובלים, המחיר היה כבד.
בין הסלט וסטייק-החזיר ניגש אלינו מלצר אחר והגיש לי בצינעה מפית לבנה. בתוכה היתה חבויה צלוחית של קאוויאר שחור. הוא הציע אותה למכירה במחתרת. אולי גנב אותה מהמיטבח, אך סביר יותר שהוא חלק מקואופרטיב מחתרתי של כל עובדי-המיטבח, המשלימים בדרך זו את הכנסתם הדלה. בכל ימי שהותנו בברית-המועצות לא היתה לנו אף ארוחה אחת במיסעדה ממשלתית - בוקר, צהריים או ערב - שבה לא הוצע לנו קאוויאר שחור, בסיגנון שהיה שמור פעם בפאריס למכירת ״תמונות מלוכלכות״.
אילו צילמנו את המקום במצלמת-וידאו, זה היה נראה כמו מיסעדה אירופית טובה. אולם מהודר. קהל רוסי עליז, ה״יוצא״ בשבת בערב. מלצרים בחליפות שחורות העוברים בין 30 השולחנות הגדולים. זוגות צעירים, הרוקדים צמוד-צמוד. כמעט רק טאנגו, ואלס וסלואו. קשישים הרוקדים בצורה פורמלית יותר. אשה הרוקדת עם בתה הקטנה. זוגות של נשים. כולם במצב-רוח מרומם.
באחת הפינות - קבוצה של גברים יפאניים עם כמה בחורות רוסיות בלונדיות, קצת פריחות, עליזות מאוד. השמפניה הארמנית נשפכה כמים. (למחרת היום, באותו המקום, ראינו את אותן הבחורות עצמן, הפעם בחברת תיירים גרודים. גם אז נשפכה השמפניה כמים, וגם אז עלתה העליזות לגבהים.)
מיסעדה בינלאומית יפה - למראית-עין. למעשה מיסעדה שאין בה כמעט אוכל, ושהשרות בה לקוי, למרות ריבוי המלצרים.
בבית-מלון אחר התרשמתי מהדוכן למימכר עיתונים בלובי. היו שם