משותף. תור של שלושת-ריבעי שעה, שעליו מופקד - כמו על כל תור - שוטר במדים. פעם, כשהתור היה קטן במיוחד, הצטרפנו אליו כדי לבדוק מהו טיב הגלידה המושכת המונים. כדרך הסובייטים, קנינו שני גביעים לכל יד, ארבעה לנפש(יש הקונים גם שישה), כל אחד בצבע אחר - ורוד, תכול, סגול. כמעט ולא היה הבדל בטעמים. גלידה מימית בלי שום תוספות.
התור המעניין ביותר משתרך תמיד לפני חנות "אסתי לאודר״ ברחוב גורקי. תור גדול, המורכב כמעט כולו מחתיכות. הן עומדות בסבלנות, קוראות או מפטפטות זו עם זו, עד שהן מגיעות לחנות המוכרת את תמרוקי ״לאודר״ במחירים יקרים, אבל ברובלים.
אולי יש בכך פיתרון לתעלומה שהעסיקה אותנו: איך הן עושות זאת? רחובות מוסקווה, בייחוד במרכז העיר, מלאים ביפהפיות צעירות, המאופרות היטב והלבושות לפי האופנה האחרונה - ג'ינס, חליפות מחוייטות, חליפות-מכנסיים, מעילי-גשם אלגנטיים. רבות הולכות גם בבוקר על עקבים גבוהים. אופנת-המיני מאפשרת לבעלות רגליים ארוכות ויפות - ונראה שאין מחסור בשכמותן - להציגן לראווה.
* * *
ידענו שאסור להחמיץ את הסיור בספינת-הנהר, המגלה את מוסקווה מזווית אחרת.
המוסקווה, הנהר שהעניק לעיר את שמה, חוצה אותה לאורכה. אין הוא משולב בחיי העיר, כמו הסיינה בפאריס, אך רבים מבנייני-העיר החשובים שוכנים על גדותיו.
הלכנו ברגל לתחנה וחיכינו. אשה נחמדה, שהובילה ביד את בתה הקטנה, אמרה לנו שאין הספינה מגיעה לתחנה זו, כדאי ללכת עד לתחנה הבאה. זה היה טיול נעים, באחד הפארקים שהעיר משופעת בהם.
הגענו לתחנה וחיכינו. עשר דקות. עשרים דקות. חצי שעה. עד שסדרן, שעבר שם, ריחם עלינו וגילה לנו שהיום אין הספינות פועלות. ״יש סיבות טכניות,״ הסביר. המלווה הרוסי שלנו צחק. ״שטויות! איזה סיבות טכניות! הם פשוט לא קיבלו דלק, מן הסתם, ומתביישים להגיד את זה."
״מתביישים להגיד את זה״ - נדמה שזהו אחד ההסברים של תיסמונת-פוטיומקין. אסור לבייש את רוסיה לפני זרים. אסור לבייש את רוסיה גם לפני הרוסים. חלונות-הראווה, התפריטים, חזיתות-הבתים ואלף ואחד כפרי-פוטיומקין האחרים, הגדולים והקטנים - יש בהם משהו פאתטי. אין זה סתם מישחק ב״נדמה-לי". זהו נסיון הירואי לייפות את המציאות, כדי שניתן יהיה לחיות בה.