הרוסים הם עם גא מאוד. הם מודעים מאוד להיסטוריה שלהם, לתרומתם לתרבות האנושית. המציאות מביישת אותם על כל צעד ושעל, בכל שעות היממה. מסתירים את הפנים ומפנים גב כשמנסים, למשל, לצלם תור או שיכור.
ישראלי ממוצא רוסי הסביר לי זאת כך: ״כל הישראלים מקטרים וכל הרוסים מקטרים. אבל יש הבדל. כשישראלי מקטר, הוא חושב שהוא בסדר, ורק הממשלה אשמה בכל. כשרוסי מקטר, הוא מתבייש וחושב שהוא עצמו אשם.״
שאלתי על כך יריד רוסי, והוא אישר זאת במילים משלו. ״הרי זה קורה ברוסיה. אני רוסי. אז אני שותף לאחריות לכל מה שקורה. זה מבייש אותי.״
* * *
יתכן שהתקרבנו אל עולמו של פוטיומקין בצורה המוחשית ביותר כאשר נסענו לאברמצבו.
זוהי אחוזה כפרית, שהיתה שייכת בימי הצארים לאיל-הון. לפני 150 שנה קמה בה מעין מושבה של סופרים ואמנים, ועם באי המקום נמנו גם גוגול וטורגנייב. מאז הפך המקום למוסיאון. מסביב לבניין-האבן של בעל-האחוזה פזורים בחורשה בתים עתיקים מבולי-עץ, עם מעקות ושבכות-עץ מגולפים ביד, מרהיבים בציבעיהם, שנשמרו כפי שהיו אז. מקום יפה לבילוי כמה שעות שקטות.
כדי להגיע לשם, נוסעים כ-60 קילומטרים ממוסקווה צפונה. הכביש הוא במצב טוב, יש שילוט, עוברים בין כפרים ציוריים ומיפעלי-ענק.
אך ברגע שיורדים מהכביש הראשי, מתחיל עולם אחר. אפשר רק לנחש שפעם היו כאן כבישים סלולים. מה שנותר הוא מסלול של בורות ומהמורות, מכוסה בבוץ רוסי, קילומטר אחרי קילומטר.
הנהג שלנו, שלא התלהב מלכתחילה מהרעיון של טיול לאתר זה, ניסה נואשות לעקוף את הבורות הגדולים ביותר בתימרוני זיג-זאג. גם כך קפצה ונאנחה המכונית הישנה, והתקדמה תוך מחאות קולניות של המרכב. לצד הדרך מתנוסס מינזר יפהפה, בעל כיפות ציבעוניות, שהדרך אליו טובעת בבוץ.
עברנו בכפר אופייני - בתי-עץ, כל אחד מהם בצבע אחר, ירוק, צהוב, כחול, אפילו לבן. גגות של רעפים אדומים או של פח גלי. באמצע, לפתע, שיכון-ענק מודרני באורך של 100 מטר ויותר. אולי של עובדי בית-החולים המחוזי הסמוך.
באתר עצמו שומרות על כל האולמות בבית-האחוזה ובצריפים הסמוכים באבושקות, הקשישות הרוסיות שאין דומות להן בעולם. בכל חדר יושבת