אין צורך להיות עשיר בברית-המועצות כדי לזכות בדאצ'ה. הדבר הוא בהישג ידו של כמעט כל אחד. הממשלה מעמידה לרשות האזרח חלקת-אדמה מחוץ לעיר, והוא יכול לבנות את הדאצ'ה שלו בעצמו - בדרך-כלל בית-עץ קטן ובו המינימום הדרוש. מושבות כאלה של דאצ'ות מצויות בכל מקום, לאורך כל הדרכים. לא-אחת נכנסים העירוניים לבתים שננטשו על-ידי האיכרים, שגוהרים העירה. מי שרוצה יכול לגדל לעצמו ירקות ופירות ליד הדאצ'ה, למילוי החסר בבית בעיר.
ביום השישי אפשר לראות את שוכני-הדאצ'ות בכל הדרכים היוצאות ממוסקווה, רבים מהם במכוניות ישנות ודפוקות, שאליהן נדחסת כל המישפחה.
ולעומת כל אלה, התופעות הידועות: המגורים הדחוקים, המחסור ברוב הסוגים של מזון, ביגוד וציוד אחר, התורים, הצורך בעבודה שניה ושלישית ובהערמה על המישטר.
האמת היא שאי-אפשר להשוות את רמת-המחייה בשתי מערכות כלכליות-חברתיות כה שונות כמו הקאפיטליסטית והקומוניסטית. אולי היו צריכים להכין רשימה של 100 או 1000 פריטים המהווים ביחד את רמת-המחייה, ולערוך השוואה עניינית. וגם זו תהיה בהכרח לקויה. מה הערך היחסי של ספרים ובננות, למשל? אם מישפחה אמריקאית חוששת כל חייה מפני מחלה קשה, שתכלה את כל חסכונותיה - האם היא במצב יותר או פחות טוב ממישפחה סובייטית, המבלה שעות אינסופיות בתורים? מה ערכו של שיטור יעיל, המונע פשע וסמים, והביטחון במקום-העבודה, לעומת תחושת-החופש בחברה שבה חופשיים גם הפושעים ומוכרי-הסמים?
בימים המקוללים של ברז'נייב - כך אומרים - ניתן היה לקנות את הכל. היה יותר אוכל, היו יותר בגדים. בחנויות היו מקררים ומכשירי-חשמל. אולי לא הכי טובים, אך היו.
כיום אי-אפשר להשיג מקרר בחנות. אפשר לקנות רק בשוק החופשי.
שם הוא עולה 2000 רובל - חמש משכורות חודשיות של פועל, גימלה שנתית של קשיש. בחנות אמור מקרר זה לעלות כ-500 רובל.
זוג-נעליים עולה בחנות קואופרטיבית (קרי: פרטית) - 900 רובל, משכורת ממוצעת של חודשיים וחצי. בחנות ממשלתית עולה זוג ירוד יותר 90 רובל - רבע משכורת חודשית. אם יש. ובצבע ובדגם שיש.
נכנסנו לחנות ממשלתית גדולה, ברחוב ראשי. חלון-הראווה המצוייר היה מושך, כרגיל. בפנים היה חלל גדול. קירות חשופים. בצד אחד מכרו חולצות. ביום-חול בבוקר נראו שלוש המוכרות משועממות. שני לקוחות הסתכלו בסחורה, בחוסר-תאווה בולט. היו שם שלושה דגמים בלבד, וגם הם לא בכל הגדלים הדרושים.