בצד השני היו תלויים מיכנסים לגברים, לא רבים, ובלי מיבחר. שלושה לקוחות עמדו, בחנו, לא קנו.
בערב ראיתי בטלוויזיה הסובייטית סרט קצר על ארצות-הברית. במרכזו עמד קניון - לא הקניון הגדול של קולוראדו אלא שורת-חנויות המשופעות בכל טוב, מבחר עצום של מוצרים, שבמוסקווה הוא בבחינת חלום.
גאוני הכלכלה של הקומוניזם - מקארל מארכס והלאה - לא לקחו בחשבון שתאוות-הקניות היא, כנראה, אחד הדחפים האנושיים הבסיסיים. שום מישטר אינו יכול לעמוד בפניו לאורך ימים.
* * *
מכל המיצרכים שחסרו לנו במוסקווה, המיצרך הנדיר ביותר היה חיוך. סתם חיוך אנושי.
תחילה חשבנו שזוהי תוצאה של המצב הקשה, טירדות היומיום, העמידה בתורים. אבל למדנו שאין זה כך.
הרוסי פשוט אינו מחייך כשאין סיבה. החיוך אינו רפלקס. מחייכים כשיש על מה. הסיסמה keep smiling לא נולדה במוסקווה.
אדם יכול להיות אדיב, ידידותי, בן-שיח נעים - אך הדבר אינו קשור בחיוך. אין הוא מקדם את פניך בחיוך רחב.
אדם המחייך סתם הוא, לפי הטעם הרוסי, אדם לא-רציני. מוקיון. אם הוא לא מתייחם לדברים ברצינות, אי-אפשר להתייחס אליו ברצינות.
בשווקים היה לנו הרבה יותר קל למצוא הבנה עם אוזבקים, גרוזים וארמנים, שהשיבו בחיוכים רחבים, מלאי שיני-זהב, לחיוכים שלגו. החלפנו חיוכים נסתרים, כאילו אמרנו איש לרעהו: אנחנו, בני הדרום, יודעים איך לחיות. מה מבינים בזה הצפוניים הקודרים האלה?
בזיכרוני נשמרו כמה היתקלויות עם אנשים סובייטיים, עם חיוכים ובלעדיהם.
האיש המחייך ביותר ישב במיסעדה של בית-מלון. ישבנו ואכלנו. תיק-המצלמות של רחל היה מונח לידנו.
באמצע המנה העיקרית ניגש אלינו איש שמן, בעל חזות מרכז-אסיאתית. היה לו שיער שחור ומשומן, והוא חייך מאוזן עד אוזן, חיוך שגילה שפע של שיני-זהב. הוא התחיל לדבר אלינו ברוסית, ולא הבינונו מילה. כל העת הצביע על המצלמות.
המלצר הרוסי הופיע מיד, כאילו כדי לגונן עלי, ואמר לאיש לחזור למקומו. הוא עשה כך, אבל מרחוק חייך אלינו כל העת, הניד בראשו ואותת איתותים של ידידות.