באותו בוקר הביא דוב קטן, בגודל של תינוק, שפיו היה קשור במחסום.
העוברים-ושבים התקהלו מסביב לדובון. היו שעמדו במשך כמה דקות,
היו שעמדו במשך חצי שעה ויותר. כולם היו מרותקים, ולא הזיזו את מבטם מהרוב. הוא ינק חלב מבקבוק עם פיטמה, השמיע קולות גרוניים, הצטלם עם ילדים, קפץ, התפנק על זרועותיה של עוזרת הצלם, ומבטי הקהל נשארו צמודים אליו.
אף פעם לא ראיתי מבטים כאלה על פניהם של רוסים - מבטים של אושר, רוך ואהבה, כמבטי אם המסתכלת בילדה. חשתי שיש איזו קירבה, כמעט מיסטית, בין הרוסי והדוב.
הצלם, אגב, התיידד איתנו במהרה. הוא ראה בעין רעה את מצלמות התיירים, שהתחרו במצלמתו. אבל כשראה את המצלמות היקרות של רחל, והתרשם שהיא מיקצועית, פינה לה מקום ליד הדובון, כדי שתוכל להנציח אותו. אחר-כך סיפר לנו שהוא מוקיון בקירקס, ושהוא שואל את החיות משם. חוץ מהנחשים. יש לו חמישה משלו.
* * *
המידרחוב ארבאט אינו רק אתר-משיכה לתיירים זרים. הרחוב העתיק, המקשר בין שני עורקים מרכזיים מודרניים במרכז העיר, מושך באותה המידה גם תיירים רוסיים ואת בני-מוסקווה עצמם. ביום הראשון אחרי-הצהריים, כשהשמש זורחת, הוא הומה מרוב אדם, רבבות ממש, המטיילים בו סתם, כמו שאנשים מכל גוש דן מטיילים בשבת אחרי-הצהריים ברחוב דיזנגוף. האנשים נהנים, הצעירות מציגות לראווה את רגליהן החטובות מתחת לחצאיות-מיני, צעירים וצעירות מתחבקים ומתנשקים, זוגות קשישים מתהלכים בצעדים מדודים, ילדים והוריהם מלקקים גביעי-גלירה, בפנים רציניות.
לאורך הקירות, על ארגזים ושולחנות קטנים, מוצגות הסחורות, בעיקר לתיירים. מטרושקות יקרות, מצויירות ביד, וגם פשוטות יותר. חלק מהבובות-בתוך-בובות הן של נשים כפריות מסורתיות, אך רבות הותאמו לרוח הזמן ומראות דמויות פוליטיות.
על הקירות תלויים ציורים מכל הסוגים, וביניהם פוליטיים. למשל: ציור סוריאליסטי של פסל לנין המתמוטט ונופל בליל-סערה על בניין של כנסייה. קאריקטורות ארסיות בגנות הקומוניזם. איקוניות. ציורי נוף. צעיפי-ענק פרחוניים.
ליד התיאטרון של וכטאנגוב יושבים ציירי-פורטרטים ומציירים תוך עשרים דקות את דיוקנו של המזמין, לפעמים בכישרון מפתיע. במקום זה יושב דרך-קבע גם איש בשם גמליאל, צייר כבן 50, בעל עיניים בוערות