ורעמת-שיער וזקן שחור, המציג את עצמו כבן תערובת יהודית-הודית, והנראה כך.
כל זה מוצג בשקט. איש אינו מתנפל על עוברים-ושבים כדי להציע את מרכולתו. אין מכריזים בקול רם על הסחורה. מתמקחים, אבל בשקט. רק פעם אחת פנתה אלינו מוכרת צעירה, שישבה על ברכיו של ידידה, והזמינה אותנו בחיוך שובב להתבונן במטרושקות שלהם.
יוצאים מכלל חוסר-ההטרדה הצעירים המציעים לתיירים בכל מקום ״מיליטארי ווטש״ (שעון צבאי) או ״קומנדו ווטש״ (שעון קומנדו) - שעוני-יד גדולים ובהם ציור קטן של מטוס, טנק או כוכב אדום, המתיימרים להיות מתוצרת הצבא הסובייטי, והמהווים להיט גדול אצל תיירים. רוכלים אלה הם מאכרים מהסוג החדש, המקווים להיות למיליונרים בבוא העת.
בשעה שבע בערב, כאשר רוב המוכרים מקפלים ואורזים את חפציהם והולכים הביתה אחרי יום ארוך, הרחוב נקי לגמרי. אין ניילונים, אין פיסות-נייר. כשיורד גשם, פורשים יריעת-ניילון על הסחורה, ומצטנפים תחתיה, לפעמים בזוגות.
לאורך כל הקילומטר של ארבאט, בין הבתים העתיקים, יש בכל שעות היום הופעות חיות: להקות של רוק, נגני-כינור המנגנים יצירות קלאסיות מתווים, קומיקאים, משוררים סאטיריים, נכה-מילחמה עטור-אותות המנגן בגרמושקה מנגינות עצובות, כאילו לעצמו. לכל אחד יש קהל, והקהל תורם תמיד ביד נדיבה לתוך הכובע או הקרטון.
את תשומת-ליבנו משכה ילדה רזה, בלונדית כבת 10, שעמדה לגמרי לבדה וניגנה בכינור, בריכוז רב, יצירות של מוצארט. עמדנו שם כמו רבים אחרים, תרמנו כמו רבים אחרים לתוך תיבת-הכינור הפתוחה שלה, שבה שכב כלבלב לבן. למחרת היום פגשנו אותה בקירבת מקום, מטיילת כשבידה גביע-גלידה, ולהפתעתנו הגמורה חייכה אלינו כאילו היינו מכרים ותיקים. נראה שתוך כדי נגינה היה לה זמן להתבונן בקהל.
* * *
במיסעדה ה״קואופרטיבית״ הגרודת שבקירבת המינזר נובודוויצ'י במוסקווה יש חיוכים בשפע. זהו מקום פרטי, שיכול להשתוות למיסעדה בינונית במערב. שישה-שיבעה שולחנות, מכוסים במפות מעומלנות. בריכת-מים קטנה. מלצרית צעירה בחצאית-מיני, גרבי-רשת שחורים ונעלי-עקב אדומות. מוסיקת-רקע, אמריקאית כמובן, ממכשיר-טלוויזיה. תאורה עמומה במיקצת, מכיוון שמסתפקים באור החיוור החודר בעד החלונות. כמו בכל מקום ברוסיה, אין מדליקים אור ביום, גם לא ביום אפלולי. מנהלת חביבה.