במרכז כל שולחן, כמו בכל מיסעדה רוסית, צלחת ועליה צלובים הסכינים והמזלגות לארבעה סועדים.
אכלנו סלט תפוחי-אדמה; בורשט מכרוב עם ניתחי-בשר קטנים; תערובת של פיטריות גרוזיות מתובלות ובשר קצוץ, מוקדמים בגבינה, המוגשת במחבתות זעירות לוהטות. כתיתת בשר-חזיר. קפה. אין מנות אחרונות. מחיר גבוה למי שמשתכר ברובלים, אך אפסי במונחים דולאריים. שניים-שלושה דולארים לנפש, עבור ארוחה של ארבע מנות ויין.
על ההבדל בין ״משק השוק החופשי" לבין משק קומוניסטי קיבלנו שיעור מאלף במיסעדה ממשלתית בקירבת הקרמלין.
יצאנו מפגישה עם מזכיר המיפלגה הקומוניסטית, ונותר לנו זמן עד לפגישה הבאה. השעה היתה שעת-צהריים, וחיפשנו מיסעדה. גם בליבה של מוסקווה, אין זו משימה קלה.
המיסעדות מעטות מאוד ומוצנעות. אין, כמובן, שולחנות בחוץ, ואת מציאותן מסתירים וילונות.
מול מארכסה-פרוספקט רחב-הידיים, הרחוב הנושק לכיכר האדומה, עומד ארמון אלגנטי מימי הצארים. זהו מלון"מוסקווה״. בקומת-הקרקע מזמין ״באר ספרדי" את התיירים. מעליו יש כמה מיסעדות.
ברגע שעברנו את הכניסה המפוארת, עוד לפני שהגענו אל המדרגות, שאלו אותנו שני מלצרים אם אנחנו משלמים ברובלים או במטבע זר. כאשר הודענו שנשלם ברובלים, דעכה התלהבותם של השניים בצורה בולטת.
עלינו בגרם-המדרגות, שהיה מתאים לסצנה מהסרט"מילחמה ושלום״. בקומה הראשונה קיבל את פנינו מלצר שני, ששאל אם נרצה להזמין קאוויאר. ענינו בשלילה. האיש עלה איתנו לקומה השניה, מסר אותנו שם לידי מלצר אחר, ששאל אם נרצה להזמין שמפניה. לא היינו מוכנים לשתות שמפניה באמצע היום, בין פגישות.
בשלב הזה כבר היה ברור שקרננו ירדה לגובה העשב בערבות-סיביר. תיירים המשלמים ברובלים, שאינם אוכלים קאוויאר ושאינם שותים שמפניה - לאיזה יחס יכולנו לקוות? על חיוכים לא היה מה לדבר. לא העזנו אף לקוות שיימצא לנו שולחן.
בינתיים כבר עברנו כחצי תריסר מלצרים, עוד לפני שדרכנו על מיפתן אולם-המיסעדה עצמו. שם עמדו כחצי-תריסר מלצרים נוספים, שהיו עסוקים בהתייעצות חשובה, אולי על טיבם של תיירים כמונו.
המיסעדה פונה ל״פרוספקט" של מארכס, הדומה לכיכר גדולה, וחלונותיה תופסים את כל חזית הארמון, לאורך כ-50 מטרים. אולם לא נמצא לנו מקום לידם. רב-מלצרים חמוץ הושיב אותנו בקצה השני של האולם, בקירבת המיטבח. אבל שמחנו גם על כך.