לפני שהגיש לנו את התפריט, התכופף אלינו ושאל שאלה שהדהימה אותנו: "אתם רוצים לאכול או לאכול טוב?"
בינתיים כבר נכנסנו לפרינציפ. הודענו לו שאנחנו רוצים סתם לאכול.
הבעת-פניו החמוצה של המלצר התחלפה בהבעה חמוצה יותר, וזו החמיצה עוד כאשר הזמנו מים מינרליים במקום יין יקר. אבל הוא רשם את ההזמנה והניח אותנו לנפשנו.
היינו בטוחים שאחרי הקדמה שכזו יתנו לנו להמתין לאוכל עד צאת נישמתנו, ושהאוכל יהיה רע במיוחד. אבל היינו במצב-רוח טוב, והסתכלנו סביבנו בסקרנות.
ישבנו באולם מפואר, אולי אולם-הנשפים של דוכם-גדול לפני שהרחוב דמוי-הכיכר זכה להיקרא על שמו של קארל מארכס. התיקרה המצויירת, בגובה של שלוש קומות מעלינו, נשענת על עמודים אדירים של שיש ירוק. הקירות משיש בצבע בז'. יציעים קטנים שימשו, כנראה, את הנגנים בנשפים של פעם.
להפתעתנו, הגיע האוכל תוך זמן סביר, והיה דווקא טעים. המלצר החמוץ, שמצב-רוחו לא השתפר בינתיים, הגיש את המנות בצורה קורקטית. נהנינו.
החשבון הגיע ל-102 רובלים לשלושה אנשים - קצת יותר מדולאר אחד לנפש, בשער החופשי של אותה עת. שמתי על הצלחת שטרות-כסף בסך 115 רובלים. המלצר היה משוכנע ששמתי לו 105 רובלים, ובלי לספור הלך והביא עודף בסך שלושה רובלים. ביקשתי ממנו לספור, ואז נוכח לדעת שהשארתי לו טיפ סביר. בקצה-הפה הופיע רמז שברמז של התרככות, אך הוא לא הניח לחיוך לבצבץ, וגם לא אמר תורה.
נשארה התעלומה: למה התכוון כאשר הבחין בין אוכל סתם ואוכל טוב? מכיוון שהארוחה היתה בהחלט טובה וטעימה, והגיעה מהר, הנחנו שלא היינו מקבלים ארוחה אחרת אילו ביקשנו ״לאכול טוב״. ההבדל היה פסיכולוגי. תייר המבקש ״אוכל טוב״ היה בוודאי משתכנע שקיבל ארוחה מיוחדת, והיה גומל למלצר בתשר שמן יותר.
קארל מארכס לא היה חולם על כך.
* * *
בדיחה מוסקוואית:
מיכאיל גורבאצ'וב מתעורר בבוקר. יש לו כאב-ראש. הוא נזכר במעורפל שבערב הקודם שתה יותר מדי במסיבה. נדמה לו שעשה משהו חריג, אבל בשום אופן אינו מצליח להיזכר במה העניין.