אינני יודע למה ציפיתי בדיוק, כאשר קבעתי בטלפון פגישה עם ויקטור לואיס.
שמעתי עליו הרבה. בחוגי העיתונות המערבית נודע כאיש המחלק סקופים סובייטיים, למשל על חילופי-מרגלים צפויים. אנשי-מיקצוע האמינו כי הוא משמש כשופר בלתי-רשמי של הקג״ב.
אולי ציפיתי לאיש-מודיעין עטוף-מיסתורין, שיקבע פגישה במקום ניטרלי, כגון מיסעדה במרכז העיר.
כשטילפנתי לו מתל-אביב וביקשתי ממנו לעזור לי להיפגש עם אישים סובייטיים, היתה התגובה קרירה מאוד. כשטילפנתי לו במוסקווה, לא היה צליל קולו לבבי הרבה יותר. הזמנתי אותו לארוחת-צהריים. הוא השיב בהזמנה מצידו ואמר שנהג יבוא לקחת אותנו.
מכאן התחילו ההפתעות. נהג צעיר במכונית כחולה אסף אותנו ליד בית-המלון והתחיל לנסוע. נסענו מיזרחה, ברחובות הרחבים המוכרים לנו, והמשכנו אל מחוץ לעיר. אחרי חצי שעה נכנסנו ליער עבות. היום היה חמים, אך ביער שררה קרירות נעימה. ניחוח של עצי-מחט אפף אותנו, הכבישים הפכו לשבילי-עפר, ועדיין המשכנו לנסוע.
לבסוף הגענו לשער בגדר-עץ גבוהה, ועצרנו לפני בית-אחוזה כפרי, הטובל בירק של עצים ומידשאות.
לקראתנו בא איש גבוה, שנראה כמו פרופסור רוסי מתוך סרט. עיניים בהירות מאחורי מישקפיים דקי-מיסגרת. פנים חיוורות ושיער לבן. הוא לבש חליפה אפורה בהירה, שמיקטורנה היה תלוי כשיכמיה על כתפיו, כדרך האיטלקים. הוא קיבל את פנינו בחמימות, וכך החל ביקור מרתק שנמשך ארבע שעות.
אם האיש הפתיע, הרי שהבית הפתיע לא פחות. נכנסנו לטרקלין, והיה נדמה לנו שנכנסנו למוסיאון של אוצרות-אמנות. החדר, וכמוהו - כפי שהתברר לנו - כל חדרי הבית הדו-קומתי, היה גדוש ומלא באוצרות. עשרות רבות של רהיטים עתיקים מגולפים, אוספים שמילאו כל פינה וכל מדף: אוסף חיטובי-עץ, אוסף מקלות-טיול, אוסף פסלי-ברונזה של כל הצארים, חדר מרוהט בסיגנון אר-נובו, חדר בסיגנון בידרמייאר. אך בעיקר ריהוט רוסי ישן. אי-אפשר לאמוד את ערכם של אוצרות אלה.