לאסונות, אלא לדרך ארוכה של קשיים ובעיות, שיביאו בסופו של דבר לתיקון המצב.
* * *
״גנבו לנו את ההיסטוריה שלנו!״ זעמה אשה בעלת צמות בלונהיות עבות, שרואיינה מתחת לתמונת-ענק. "גלאזונוב מחזיר לנו אותה!״ היא עמדה כמה שעות בתור, שהשתרע לאורך קילומטרים, כדי לראות תמונה זו, שהוצגה לבדה. התמונה, שיבעה מטרים אורכה, מציגה פנורמה של ההיסטוריה הרוסית. מתחת לישוע הצלוב, הקרמלין והכנסיות הקדושות, מופיעה בה גלריה של 183 דמויות - קדושים, צארים, מצביאים, הוגי-דיעות, סופרים ואמנים, פאנוראמה של רוסיה מאז ימי-קדם ועד היום. סובורוב וקוטוזוב, טולסטוי ודוסטוייבסקי, יקטרינה ופוטיומקין, פיוטר הגדול ואיוואן האיום. טאטארים מחללים את כבודה של נערה רוסיה ערומה. צלב-הקרס נופל. חיילים רוסיים כובשים את בניין הרייכסטאג בברלין. לנין נואם. טרוצקי מנופף בכתר הגזול של הצאר. סטאלין נוסע בטרויקה, בראש המוני אסירים-עבדים. במרכז, למטה: נער בחליפת-מלחים, שהדמעות זולגות מעיניו הענקיות - הצארביץ', בן-הצאר האחרון, שנטבח על-ידי הבולשביקים יחד עם כל בני מישפחתו.
האיש שצייר את היצירה המונומנטלית הזאת בצבעי אדום, זהב וכחול עזים, הוא מונארכיסט. איליה גלאזונוב הוא אחד מגדולי הציירים הרוסיים בימינו. יש הטוענים שהוא הגדול מכולם.
עמיתיו רחוקים מלחלוק לו שבחים. עוד לפני שש שנים החליטו חברי האקדמיה הסובייטית לאמנות, בפעם השלישית, שלא לקבל אותו לשורותיה. פסל אחד (״כל אירופה המיזרחית מלאה בפסלים של לנין וסטאלין, פרי ידיו,״ ליגלג גלאזונוב) אמר שהוא ״גזעני, אנטי-סובייטי ואנטישמי". צייר מפורסם אחר, יהודי, קם בישיבה ואמר: "גם אני אצביע נגד גלאזונוב, אבל מסיבות לגמרי אחרות. ראיתי ציורים שהוא עשה למחזה בתיאטרון היהודי. רק ציוני יכול לצייר ציורים כאלה. אני יהודי קומוניסט, אני נגד הציונות. גלאזונוב הוא בובה של הציונות."
גלאזונוב נהנה לספר על כך, מה גם שיש לו שם בינלאומי, ומלך-ספרד מינה אותו כחבר האקדמיה הספרדית. ״ברוסיה אומרים עלי: 'מי צריך את הגלאזונוב הזה, עם המונארכיזם והדת שלו? זה לא עוזר לנו לבנות את הסוציאליזם.' אבל כשאני עובר את הגבול ונתקל ברומא או בפאריס ברוסים גולים, הם אומרים עלי: 'גלאזונוב? זהו איש הקג״ב, זרוע של הקרמלין, ידידו האישי של ברז'נייב.' נכון, ציירתי את ברז'נייב, אבל מעולם לא נפגשתי איתו. ציירתי אותו לפי תצלומים בלבד."