נהרגו,״ אמר, והתכוון לקורבנות הטרור של סטאלין. ״אי-אפשר להשוות בין רוסיה שהיתה ובין ברית-המועצות. רוסיה היתה מבוססת על הדת, על מישטר הצאר ועל העממיות.״
הנקניקיות העסיסיות היו מצויינות. הן הובאו מהמיסעדה ״פראג״, היקרה ביותר במוסקווה. ״זוהי הדימעה האחרונה של הידידות הסובייטית-צ'כוסלובקית,״ אמר גלאזונוב. הוא עצמו לא שתה וודקה. אבל ברוסיה אין שותים בלי ברכה. ״לשלום! לחיים!״ אמר ושתה מים.
״מונארכיסט רוסי שאינו שותה וודקה?״ תמהתי בקול רם.
״לא כל הרוסים שותים,״ השיב.
התה שהוגש היה מתוצרת-חוץ. "פעם היו ברוסיה 200 סוגים של תה. עכשיו קשה להשיג אפילו אחד. לא אגיש לכם תה רוסי, מפני שאני לא רוצה שתמותו ויגידו שאני אנטישמי."
״אתה לא יכול להיות אנטישמי,״ השבתי, ״מפני שיש לך שם עברי - אליהו."
״כן, זה עברית ופירושו'אלוהים נתן',״ הסביר (בטעות). ״אנא תשאל, אורי.״
* * *
הנוכחים האחרים ישבו כל הזמן בשקט, ולא התערבו בשיחה אלא כאשר המארח פנה אליהם במפורש.
כשיצא גלאזונוב להביא את קלטות-הווידיאו של אחת מתערוכותיו, היתה דממה. תקליט המוסיקה הכנסייתית כבר נגמר מזמן. שאלתי את הצייר השני, הקשיש, על תמונה שנוצרה בראשי. ״המהפכה הבולשביקית כאילו קטעה את ההיסטוריה. זה נראה לי כמו מבול שהציף את רוסיה ואת כל מיזרח אירופה, ושביסה את הכל. עכשיו המים יורדים, ומתגלה האדמה כפי שהיתה ב-1917." התכוונתי בעיקר לסבך הבעיות הלאומיות, המרימות את ראשן בברית-המועצות ובכל שאר הארצות הקומוניסטיות-לשעבר, כמו יוגוסלאביה.
הצייר, גבר בעל ראש יפה, שער לבן קצוץ ועיניים כחולות מאוד, הירהר לרגע. "זה לא בדיוק כך. זאת לא בדיוק אותה האדמה. אחרי שהמים נסוגו, נשארה האדמה מכוסה בשיכבה של אבק. ואני מוסיף: גם בשיכבה של דם. כדי להגיע אל האדמה כפי שהיתה, יש לנקות את האדמה מהאבק ומהדס."
כשחזר גלאזונוב, הפליג בשיבחו של הצעיר הדומה להרצל, שישב כל העת זקוף בחליפתו השחורה הרשמית-מאוד. ״הנה לכם צייר צעיר, שיש לו תמונות נפלאות,״ אמר בנדיבות, "למשל, תמונה אחת הנקראת 'חומות