את סרגיי איוואנוביץ' היכרתי לגמרי במיקרה. אי-אפשר היה לארגן או לביים את זה.
ביום א' החלטנו לבקר בזאגורסק, 75 ק״מ מצפון למוסקווה. לא היה איתנו מלווה רוסי, אלא ליאון זהבי, ידידנו הישראלי הגר במוסקווה.
זאגורסק שייכת ל״טבעת הזהב״ - מעגל של ערי-מינזרים עתיקות המקיפות את הבירה. ה״לאברה" של זאגורסק, בת המאה ה-14, היא המפוארת שבהן.
זוהי תישלובת של כנסיות ומינזרים, המוקפת בחומה ובמיגדלים, מכיוון שהמינזרים האלה שימשו בשעתו גם בביצורים להגנה על מוסקווה מפני הטאטארים והפולנים, שאיימו עליה תדיר.
חיפשנו בין הכנסיות את מקום-התפילה העיקרי. עצרנו כומר צעיר, גבה-קומה ומזוקן, שנראה כאילו יצא זה עתה מאיקונין, ושאלנו היכן מתקיימת המיסה.
"מיסה יש לקאתולים,״ תיקן הכומר, "לנו יש ליטורגיה.״ בכל זאת הראה לנו את הכניסה לקתדרלה.
הכנסיה המרהיבה, שקירותיה מכוסים באיקוניות במיסגרות-זהב כבדות, היתה מלאה עד אפס מקום. הרוסים אינם יושבים בכנסיה, ואין בה בכלל מקומות-ישיבה. גם הצאר התפלל בעמידה.
הקהל עמד בצפיפות. מאות רבות של באבושקות במיטפחות-ראש ציבעוניות, אבל גם גברים וצעירים לא-מעטים בג'ינם. על פני כולם היתה הבעה של התעלות.
מקהלה שמימית, מוסתרת אי-שם במרומי האכסדרות, מילאה את החלל בקולותיה. הקהל השתתף בשירה. מאחורי שמעתי סופרנו מתוק ועז, יפה להפליא. איתרתי בתוך ים הפנים את בעלת-הקול, ששרה בעיניים עצומות. מדי פעם הצטלב הקהל כולו. קולות-הזימרה, מראה ים הפנים המביעות דבקות וריח הקטורת - לכל אלה היתה השפעה היפנוטית.
קרני השמש חדרו מבעד לחלונות הצרים, ושיחקו על פני תמונות הקדושים שעל הקיר מולם. אלומת-אור האירה את ראשו של קדוש בודד, כאילו הוציאה אותו מבין חבריו, והעניקה לו זוהר של קדושה מיוחדת.
תוך כדי תפילה עברו בקהל פתקים מיד ליד. אשה רשמה דברים על