פתק, מסרה אותו למי שעמד לפניה, וכך עבר הפתק את כל הקהל, קדימה, עד שנמסר לאחד הכמרים ליד המיזבח. מאות פתקים. מין כותל מערבי נייד.
עינינו עקבו אחרי נער בן 15, רזה מאוד, לבקן, שעמד בתוך הקהל והתפלל בעינים עצומות ושפתיים פשוקות, תוך התעלות מוחלטת. אחר-כך השתחווה שוב ושוב ושוב, כמעט עד הריצפה. כשיצא, נתן נדבות לקבצנים הזקנים, עבר לכנסיה שממול, קנה נר ונעץ אותו לפני קדוש.
בחוץ הצטופפו מאות נשים - וגם גברים אחדים - סביב אגן-אבן כחול, מתחת לכיפה, ובמרכזו צלב גדול מברזל, שזרמי-מים נבעו מזרועותיו. הם מילאו דליים, בקבוקים, ג'ריקנים וכל מיכל אפשרי. המים אמורים לרפא.
אלה הן פניה של רוסיה אחרת, רוסיה המקורית. נוכחותם של הצעירים בקהל העידה על עליית עוצמתה של הכנסיה, ההופכת במהירות לכוח חשוב ברוסיה. במקומות רבים משקמים כנסיות עתיקות זנוחות ומחזירים צלבים שהורדו מן הכיפות.
מול היציאה מן ה״לאברה״, המהממת ביופיה, ראינו בניין מגושם, מקושט בציורים עממיים. זהו בית-התרבות הקומוניסטי, סמל של מישטר שההמונים נטשו אותו, שאין לו מה להציע לא לנישמתם ולא לגופם.
האל הקומוניסטי הכזיב. ההמונים בורחים ממנו אל אל ישן-נושן, ומוצאים בחיקו תיקווה וניחומים. ישוע, היהודי מנצרת, דוחק הצידה את מארכס, היהודי הגרמני.
* * *
בדרך חזרה למוסקווה היה מעקף בכביש, בשל עבודות-שיפוץ, וכך עברנו מרחק-מה בכביש צדדי. רחל רצתה לצלם באחד הכפרים. גם אני חיפשתי הזדמנות להיכנס לאחד הבתים, אך הכפר נראה נטוש לגמרי. נראה שהכל נחו בצהרי יום א', חוץ מכמה ילדים שרכבו על אופניים בשבילים שבין הבתים.
צילמנו כמה בתים. למרות שכולם בתי-עץ בני קומה אחת, בעלי גג משופע, כל אחד מהם נבדל משכניו. הם צבועים בגוני טורקיז, צהוב, ורוד וכחול, ועיקר דמיונם של בעליהם מתבטא בחלונות, בכרכובים ובמרזבים, הצבועים לבן, והמקושטים על-ידי תבליטי-עץ בצבעים נוגדים. פה ושם גילוף של הבתולה הקדושה.
כל הבתים מטופחים באהבה. לפני כל בית ומאחוריו ערוגות-ירק ארוכות, עצי-פרי שרובם היו עמוסים בתפוחים אדומים, ומסביב גדר מכלונסאות-עץ, צבועה היטב. בכל החלונות וילונות-מלמלה לבנים ועציצי-פרחים.