עמדנו לפני הגדר של בית קטן, מוקף עצי-תפוח, שנראה מטופח במיוחד, ורחל התחילה לצלם אותו, כאשר הבחין בנו בעל-הבית ויצא אלינו.
הוא היה גבר חסון, כבן 65, ערום מעל לחגורה, ואת גופו קישטו ציורי-קעקע. על ראשו היתה ״קסקטקה״ כחולה, ובזווית-פיו היתה דבוקה סיגריה מגוללת ביד מנייר-עיתון. ״מחורקה״ כזאת ממולאת בעלים מתוצרת מקומית, לא עלי-טבאק, ומצד הפה יש חלל ריק במקום פילטר.
ברגע הראשון חששנו שמא בא למחות על הצילום, כפי שקורה לא-אחת בברית-המועצות, שם כל צילום מעורר חשד. אבל עיניו הכחולות היו חייכניות.
הוא פנה אלינו ברוסית מתנגנת, כפי ששומעים בסרטים רוסיים, כשההברות מתמשכות ויורדות למעמקים, במין צליל נינוח ומרגיע.
סוף-סוף, אמרתי לעצמי, מצאתי רוסי אמיתי, כפי שדימיינתי אותו לעצמי.
בתנועת-יד רחבה הזמין אותנו להיכנס. הוא סיפר שהוא פועל-תעשייה ממוסקווה, מכונאי בבית-חרושת גדול לנייר, שיצא לפני שנתיים לגימלאות אך ממשיך לעבוד, כך שהמשכורת מתווספת לקיצבה. את הבית בכפר ירש מסבתו, והוא בא לכאן בחודשי-הקיץ. את הפירות והירקות שלו הוא מגדל בגינה מיניאטורית מאחורי הבית. בדיוק היום הוא מתכונן לחזור העירה, אחרי שבילה חודשיים במקום. כל החפצים כבר ארוזים.
אשתו, קשישה בשימלה שחורה נזירית ומיטפחת-ראש לבנה, קיבלה גם היא את פנינו במאור-פנים, אך הקרינה אי-נחת כאשר התחיל סרגיי להשמיע באופן חופשי-חופשי את דיעותיו, הכל באותה רוסית נינוחה ומתנגנת. הוא הבחין בכך והסביר בחיוך: "אתם תסלחו לי. אני קצת שתיתי. יום א' זה יום-חג שלנו. אז אני מבקש את סליחתכם.״ הוא לא היה שיכור, אבל במצב-רוח קצת מרומם.
״אתם רואים,״ אמר והצביע על אשתו, ״היא מפחדת. כך חינך אותנו סטאלין. כולם מפחדים."
"אתה דווקא השתחררת מזה מהר ויפה,״ החמיא לו ידידנו.
"אני לא מפחד מאף אחד. בימי חרושצ'וב השתניתי. בימי חרושצ'וב התחלנו לנשום, ועכשיו בא גורבאצ'וב וזקף לנו את הגב. בימי סטאלין למדו כולם לפחד ולשקר.״
נכנסנו לבית, למורת-רוחה של האשה, שלא חדלה מלהתנצל על זה שהבית איננו מסודר, מכיוון שהם כבר התכוננו לתזוזה. שני חדרים קטנים, מיטבחון זעיר. ריצפת-עץ. רהיטי-איכרים פשוטים ביותר.
רחל רצתה לצלם אותו כמו שהוא, איש גדול, חצי ערום, מקועקע, והקסקטקה לראשו. אבל למגינת-ליבה ציוותה עליו אשתו ללבוש חולצה