וצלחת ובה שלושה אפרסקים. היו גם כמה פרוסות-לחם - דבר מיוחד במינו, כי במוסקווה שרר באותה עת מחסור בלחם. ״האנשים חזרו מהחופשה, וזה גרם למחסור,״ הסביר יורי בהומור מריר. ״הרי לא יכלו לדעת מראש שאנשים, שיצאו לחופשה, יחזרו ממנה. זה היה בלתי-צפוי.״
כל זה היה שיא הלוקסוס בשביל יורי והנהג שלנו. תשומת-הלב שהוקדשה במיסעדה זו לכל פרט, בתוך ים המחסור, העניקה לנו את ההרגשה שבעלי המיסעדה הם גיבורים ממש.
המיסעדה נחשבת כיקרה, והארוחה עלתה סכום אסטרונומי של 79 רובל לארבעה אנשים - משהו כמו חמישה דולאר בשער השחור של אותם ימים.
* * *
סבו של יורי נסע לאמריקה אחרי המהפכה. בגלל זה אסרו את אמו של הסב ודנו אותה למאסר של 10 שנים ״בלי חילופי-מיכתבים״. כיום יודעים שפירוש הדבר היה הוצאה-להורג מיידית על-ידי כיתת-יורים. אביו, פרופסור למדע, היה חבר-מיפלגה בהכרח, אך לא התעניין בפוליטיקה. אמו לא היתה מעולם חברת-המיפלגה. יורי עצמו היה, כמובן, קומוניסט, אבל בגיל 22 "התפכח״ ומאז הוא מתנגד.
מדוע אין בברית-המועצות הפגנות-מזון, כמו בארצות אחרות באירופה המיזרחית. ״האנשים יותר מדי עסוקים בעמידה בתורים,״ טען יורי. ״רק פעם אחת היתה הפגנה אמיתית, כאשר חסרו סיגריות. היתה התפרעות במקום אחד, הביאו לשם מיד סיגריות, ובזה נגמר העניין.״ כיום מקבלת כל מישפחה חמש חפיסות-סיגריות בחודש לנפש, גם לתינוקות. "למי שמכור לסיגריות כדאי לעשות ילדים,״ אמר.
למדנו הרבה מיורי - גם כשלא דיבר.
פעם, כשנסענו במטרו המפורסם של מוסקווה, ניסתה רחל לצלם בקרון שהיה, כמו תמיד, מלא וגדוש באנשים. איש סימפאטי כבן 40, לבוש בחליפה, שעמד בסבלנות סטואית כמו כולם, פנה אלינו ושאל באנגלית: "מנסים לצלם את מערכת-התחבורה הדפוקה שלנו?״ רחל ענתה: "אני מצלמת את מערכת-התחבורה הטובה שלכם.״ האיש חייך, מופתע.
לעיתים קרובות הרגשנו גם אצל יורי שהוא מתבייש במצב בארצו. כשרחל התעקשה לצלם תור ארוך או רוכלות ברחוב, היה יורי מנסה בעדינות למשוך אותנו מהמקום. היה בולט שהוא סובל. יש לו מושגים ברורים מאוד לגבי מה נאה ומה לא, איך נאה להתנהג ואיך לא.
זה התבטא גם בשעה שביקרנו בשווקים, שבהם שולטת היוזמה הפרטית.
יש בהם פיקוח ממשלתי על ההיגיינה והסדר, אך לא על המחירים. מי שאין לו זמן לעמוד שעות על גבי שעות בתור, וידו משגת לקנות את