הפרודוקטים (אגב, מילה רוסית) במחיר הגבוה פי כמה מן המחיר בחנויות הממשלתיות, קונה בשווקים אלה.
מוכרי-הבשר בשוק הם רוסים (קילו של קותלי-חזיר עלה 20 רובל - דולאר ושליש בשוק השחור), אך כל שאר המוכרים הם ״דרומיים״: גרוזים, אוזבקים, ארמנים ועוד. אלה התחילו מיד להתלוצץ איתנו בצורה מאוד לא-רוסית. אוזבקי משופם, שראה שרחל מצלמת אותו, הרים סרטן חי בכל יד. גרוזי עליז"עשה פוזה״, שלישי עשה תנועה מוקיונית. יורי סבל.
מוכר-פרחים ארמני הגיש לרחל באבירות שושנה אדומה. מכיוון שידיה היו מלאות במצלמות, היא מסרה לי אותו. טיילתי בשוק כשהשושנה בידי, עד שזה נמאס לי והגשתי אותה לצעירה היפה הראשונה שנתקלתי בה - וכאלה יש במוסקווה בשפע. הצעירה היתה מופתעת מאוד.
בתוך השוק - אולם ענקי, נקי מאוד, ובו שורות ארוכות-ארוכות של דוכנים המסודרים לפי איזורים - איזור קצבים, איזור ירקות, איזור פרחים, איזור תבלינים - הציעו כמה מהמוכרים מעדות-הדרום לקנות את המצלמות של רחל, ועוד יותר את הרשמקול הקטן שהחזקתי בידי. הוא הקסים את המוסקוואים, ובכל יום קיבלתי לפחות עשר הצעות לקנותו. (״מה איכפת לך? הרי אתה יכול לקנות חדש בכל מקום בחו״ל!״ אמרו בתוכחה.)
יורי לא הפסיק לסבול ולהתבייש. ״כל הארמנים פושעים,״ אמר בזעם. "תראה איך הם מתנהגים!״ בכלל, התרשמנו שהרוסי המצוי מתייחם לדרומיים כמו שאשכנזים לא-מעטים בארץ מתייחסים למיזרחיים.
מחוץ לאולם-השוק, ברחבה בוצית, יש שוק-פישפשים. הנשים עומדות בשתי שורות, זו מול זו, וסחורתן בידיהן. זוג נעלי-בית. מגפיים. בקבוק שמפו. כובע-פרווה. צעיפים. הקהל עובר ביניהן, בצפיפות רבה, מסתכל, לפעמים קונה.
רחל התחילה לצלם את המראה הססגוני. פיתאום שמנו לב שנוצר לפנינו חלל ריק - האנשים נעלמו מאימת המצלמה. אשה צעקה: "מה יש פה לצלם? אין פה שום דבר מעניין לצלם! למה אתם מצלמים?״ יורי הרגיע אותה: ״הם לא מהמישטרה, סתם תיירים.״ הקהל נרגע. השורות הסתדרו מחדש, אבל הסתירו פנים.
פיתאום עטו על רחל שתי בחורות בלונדיות וביקשו לקנות את המיכנסיים המרופדים שלבשה מפאת הקור. הן התאכזבו כשנענו בסירוב. אשה בגיל העמידה, בעלת חזות קווקזית, ניגשה אלינו ואמרה באנגלית: "אתם מאמריקה? קחו אותי לאמריקה! My god, קחו אותי לאמריקה!" אחר-כך ביקשה מאיתנו דולאר. נתנו לה.
יורי סבל.
מה ידע על היהדות? לא כלום. אני מנחש שלא היתה לו דיעה הכי