חיובית על היהודים, מפני שגם הם לא תמיד עומדים בתור, כמו שצריך, אלא נדחפים ומחפשים קיצורי-דרך. לא נאה.
פעם שאל אותי על התלמוד. הוא שמע שיש בספר הזה כל מיני דברים סודיים ^sinister. למשל, פסוק האומר: ״הטוב בגויים הרוג." ניסיתי להסביר לו שזה לא בדיוק כך, שזוהי פליטת-פה של עם נרדף, שהתלמוד אינו כתב-סתרים אלא ספר גדול מאוד של חוקים ודיונים, שיש בו מכל וכל. לא היה קל להסביר.
השיחה הזאת החלה, באקראי, ליד חומת-הקרמלין, מול קבר החייל האלמוני. שמחתי כשבא זוג להניח פרחים, וכך הסתיימה השיחה המביכה.
עמדה שם אשה זקנה, עבת-מותן, במעיל-צמר חום ומיטפחת-ראש קשורה מתחת לסנטרה, ובכתה. מפעם לפעם קינחה את עיניה במימחטת-נייר ורודה. היא חיכתה עד שהזוג המתחתן וקהל מלוויו יסתלקו, ואז ניגשה ללוח-הזיכרון, התכופפה ויישרה את שורות זרי-הפרחים שכיסו אותו.
ביקשנו מיורי שידובב אותה. הוא נבוך, אך הלך ושאל. היא סיפרה ששני הוריה אבדו במילחמה, שסבה וסבתה לחמו בה. אנחנו, השקועים כמובן בשואה היהודית, איננו מודעים לקורבנות העצומים שהקריב העם הרוסי, שאיבד במילחמה עשירית מבניו, כמו העם הפולני.
כשנפרדנו ממנו אחרי שבועיים, אמר: ״אתם הישראלים הראשונים שהיכרתי בחיי. היה לי מזל.״
מחמאה יפה.
* * *
את נטשה היכרנו בסמולנסק.
התלווינו לקבוצה של אנשי-עסקים שביקרו שם במיפעל-ענק, וכדי שלא נפריע למשא-ומתן עיסקי הציעו לנו לסייר בעיר עתיקה זו, שהתחרתה פעם עם מוסקווה על הבכורה ברוסיה. מנהל-המיפעל נידב לנו את אחת ממזכירותיו, אשה כבת 50, במדריכה. כשראתה שאנחנו מתעניינים באמת בעיר-מולדתה היא נפתחה, ותוך כמה שעות נוצרה ידידות שנמשכה גם לאחר-מכן בחילופי-מיכתבים.
נטאשה אירינובסקה, נמוכה, "מלאה״(כך הגדירה את עצמה), דיברה גרמנית מצויינת. אך מכיוון שלמדה את השפה בבית-הספר הגבוה בסמולנסק ומקריאת ספרים ועיתונים גרמניים, השתמשה במלים קשות וארוכות, שגרמני אינו נוהג להשתמש בהן בשעת דיבור. יש לה בת אחת, כיום בת 22, שגמרה את בית-הספר הגבוה למורות.
נטאשה נולדה ב-1940, שנה לפני הפלישה הנאצית. סמולנסק שוכנת