בסמולנסק, כמו בלנינגראד ובמקומות אחרים ברוסיה, ראינו שהרגלים מעל לבנייני-הציבור אינם דגלי ברית-המועצות, אלא דגלי רוסיה הסובייטית - סמל למאבקו של בורים ילצין במיכאיל גורבאצ'וב. כששאלנו את נטאשה על כך היה בולט שאין לה חשק לדבר על כך. נדמה כי נאמנותה העיקרית נתונה לעיר.
פטריוטיזם עירוני זה לא היה מיוחד לה בלבד. נתקלנו בו גם אצל אנשים אחרים שדיברנו איתם בסמולנסק - מהנדסי המיפעל שבו ביקרנו, סתם אנשים ברחוב. אהבה וגאווה בעיר, בכל בית בה, בכל אבן. במרכז העיר יש לכל בית היסטוריה, ונטאשה - שאינה מדריכה מיקצועית - ידעה לספר על כל אחד מהם. מתי נבנה, למה שימש לפני ״המהפכה הסוציאליסטית הגדולה", למה הוא משמש עכשיו.
נדמה שאהבתה הגדולה ביותר שמורה ל״דום", הקתדרלה המפוארת שבנייתה נמשכה 100 שנה והסתיימה בראשית המאה ה-18. כמו בכנסיות מוסקווה וזאגורסק, הקירות מכוסים ביצירות-אמנות בגובה של כמה קומות. האנשים השתחוו וכרעו חליפות. אמונה שורשית, פשוטה, פרימיטיבית וחזקה. ראינו קבוצה של צעירים וצעירות, כולם לבושים בג'ינס, נכנסים לאולם-תפילה צדדי, כשכל אחד מהם מדליק נר.
שמענו שיש בסמולנסק תנועה ידועה הקוראת ליהודים להסתלק מרוסיה. היה קצת מוזר לחשוב על כך בכנסיה, שכל קירותיה מכוסים בציורים של ישוע ותלמידיו, יהודים בני הגליל.
נטאשה התעניינה מאוד בישראל. כשהזכרנו פסוק מהתנ״ך, התברר שלא קראה את הספר מעולם. אבל עכשיו, אמרה, מתחילים להדפיס את התנ״ך בכמויות גדולות וימכרו אותו בחנויות. היא בוודאי תקרא. כל זה מפי אשה שלפי אוצר-המלים שלה היתה בוודאי קומוניסטית אדוקה, ושאולי היא עדיין כזאת.
ברחבה לפני ה״דום״ ניסתה רחל לצלם. בבושקה במיטפחת-ראש התחילה לצעוק עליה ברוסית ואיימה עליה במטאטא ארוך. אין מצלמים במקום קדוש כזה.
הפרידה מנטאשה היתה ממש מעציבה. אמרנו שלום והתנשקנו, ואמרנו עוד פעם שלום ושוב התנשקנו, וכך חוזר חלילה פעם ועוד פעם. בסוף נתנו לה למזכרת שרשרת שהבאנו מהארץ, והיא קראה: "אוי, אין לי מה לתת לכם!"
"נתת לנו מתנה נהדרת,״ ניחמה אותה רחל, "נתת לנו את סמולנסק.״
וזה היה נכון.
* * *