סמולנסקאי מסוג אחר לגמרי היה מנכ״ל המיפעל שבו ביקרנו - בית-חרושת ענקי, המעסיק 3000 פועלים.
לולא תמונתו של לנין על קיר לישכתו, כקישוט יחידי, יכולנו לחשוב שנכנסנו בטעות למישרד של מנכ״ל אמריקאי. ראינו איש נמרץ, בלי חכמות, שגם תוך כדי שיחה איתנו נתן פקודות קצרות וחותכות לעוזריו שפנו אליו בשאלות. על שולחנו עמד מחשב, ומשיחתנו למדנו שהוא בקי היטב במתרחש במיקצועו בכל העולם, וגם בישראל.
סיור קצר במיפעל - אחד הגדולים מסוגו בעולם - הפריך את הסיפורים על הברדק הרוסי. המיפעל נראה, לפחות להדיוט כמוני, כבית-חרושת יעיל ביותר. מלבד קול המכונות לא נשמע בו רעש. העובדים, בחלוקים לבנים נקיים, ישבו שקועים בעבודתם, כשאוזניות על ראשיהם והם מקשיבים למוסיקה. המיפעל מקיים משק חקלאי גדול מחוץ לעיר, המספק את המזון הדרוש לעובדים. חדר-האוכל במיפעל הוא אולם ענקי, שגם בו היה שקט ומסודר.
יתכן שלא היה זה מיפעל טיפוסי, למרות שביקרנו בו לגמרי במיקרה, ואיש לא התכוון להביא אותנו לשם. (הקבוצה שנלווינו אליה באה כדי לנהל משא-ומתן עיסקי.) סמולנסק היא מרכז תעשייתי גדול, ומסביב היו עשרות בתי-חרושת ענקיים אחרים. היה נדמה שעל כולם מתנוססים שמו ותמונתו של לנין. לפני כל מיפעל טבלת-כבוד, ועליה שמותיהם של עובדים מצטיינים.
בסוף הביקור אצל המנכ״ל ה״אמריקאי״ חזרנו בכל זאת לאמא-רוסיה. המנכ״ל ערך בחדר-האוכל הפרטי שלו מסיבה מאולתרת לאורחיו. השולחן היה עמוס בכל טוב - סוגים שונים של בשר וירקות, קאוויאר, לחם טעים, ממתקים. הוודקה זרמה כמים, וכך גם הנאומים של המארחים והאורחים. בסוף הארוחה היו כולם ידידים של כולם, דובר על הידידות בין ברית-המועצות וישראל, והלבבות התרחבו כפי שהם יכולים להתרחב רק בארץ זו.
* * *
גם בביקורנו האחרון במוסקווה היה לנו מתרגם בשם יורי. קראנו לו בינינו יורי-2, להבדיל מקודמו.
יורי-2 היה שונה בכל מיורי-1. בעוד שיורי-1 הוא גבה-קומה, רוסי גזעי, מומחה לאמנות ואסתטיקן, שריחף קצת בעננים, יורי-2 הוא נמוך-קומה("בגלל זה שלחו אותי לחיל-השיריון״), בן-תערובת, אדם גשמי ומעשי מאוד.
יורי-2 הפתיע אותנו כבר ברגע שקיבל את פנינו בנמל-התעופה. הוא פנה אלינו בעברית צחה, ישראלית, בלי מיבטא זר. את פדי הכיר, כך