במהלך ביקורנו האחרון במוסקווה נאלצנו לעבור ממלון למלון. המלון הראשון - ״בלגראד 1" - נסגר לצורך "שיפוצים״, ורוב עובדיו פוטרו. הוא יעבור לבעלות משותפת, סובייטית-שווייצית. ראינו את העובדות והעובדים, בחלוקיהם, מרוכזים ברחבה שליד המעלית, כשמנהל-עבודה מפרט להם את סידרי הפיטורין, ופני כולם נפולים.
במלון השני, "בלגראד 2", מעבר לרחוב, קיים עדיין המוסד ששמו מנהלת-קומה: אשה האחראית לקומה שלמה, המפקחת על האורחים, מקבלת את תלונותיהם וגם מכינה להם תה.
במלון הקודם היה לנו חדר יפה ומרווח ובו - ממש לוקסוס - מקרר. אלא שהמקרר לא פעל, והכסא שעמד לידו עמד שם רק כדי להצמיד אליו את הדלת שלו שיצאה מציריה. השתמשנו במקרר כדי להניח עליו מיזוודה.
במלון השני היה לנו מזל. מנהלת-הקומה, בלונדית נאה כבת 35 בשם תמרה, חייכנית ושופעת-ידידות, דיברה גם קצת גרמנית. כל אלה הן תכונות נדירות מאוד אצל עובדות בית-מלון במוסקווה.
כשבדקנו את המקום החדש גילינו שמיתקן-האיוורור בחדר-האמבטיה אינו פועל. מכיוון שאין בחדר חלון, עמד בו ריח רע.
שלחנו את יורי אל תמרה היפה, כדי לשאול איך להפעיל את האיוורור.
״תגיד לי, אתה לא רוסי?" שאלה האשה.
״בטח שאני רוסי,״ השיב יורי.
״אז מה אתה בא עם שאלות טיפשיות?"
* * *
אביו של יורי הוא נכה מילחמת-העולם השניה. הוא יצא לפנסיה מוקדמת ומקבל 200 רובל לחודש - כמחצית משכורת רגילה ברוסיה. באביב 1991 זה היווה בשער השוק השחור 7 (שיבעה) דולאר.
הוא מסתדר, איכשהו. הוא גר בכפר, יש לו חלקת-אדמה קטנה, ושם הוא מגדל את הירקות הדרושים לו. לפני חגים הוא מקבל, אחרי עמידה בתור ארוך, חבילה מהממשלה: קילו אפונה, כמה קופסאות שימורים, קופסת תה או קפה נמס.
לא מכבר פורסם באחד מעיתוני-מוסקווה מיכתב למערכת. נכה-מילחמה סיפר שהמועצה המקומית הציעה לנכים לבוא ולקבל חבילות-מזון שהגיעו מגרמניה. הוא סירב.
״פרצתי בבכי,״ כתב הנכה. ״אנחנו, המנצחים, נזקקים עכשיו לחבילות-מזון מהמנוצחים!״