13 בספטמבר, 1990. ויאזמה.
בדרך הארוכה בחזרה מסמולנסק למוסקווה - מרחק של 400 קילומטרים. מסביב חושך מוחלט. פה ושם מנצנצים מרחוק אורות. אנחנו רעבים.
אנחנו נוסעים עם מישלחת מיסחרית ישראלית, 10 איש, באוטובוס מפואר מתוצרת גרמניה, שבו יש מיטבחון, שרותים ותא קטן עם מיטה מתקפלת. שני הנהגים - איש קטן ומנוסה וצעיר חסון - מתחלפים ביניהם כל כמה שעות בנהיגה ובהכנת תה. אבל את מלאי הנקניקים והמזון גמרנו כבר בבוקר, בדרך לסמולנסק. לפקיד הסובייטי הבכיר המלווה אותנו יש רעיון מבריק: אנחנו נמצאים בקירבת העיירה ויאזמה. אולי כדאי לסטות מן הדרך ולהיכנס לשם כדי לאכול ארוחת-ערב. השם מעורר בי אסוסיאציות למילחמות נפוליון והיטלר.
הרעיון הוא חריג, כי אסור בברית-המועצות לסטות מן הדרך הקבועה, ולמקומות כמו ויאזמה אין כניסה לתיירים. יתכן שבני-העיר לא ראו מעולם תייר זר.
האוטובוס עוצר ליד נקודת-מישטרה קטנה על הכביש הראשי, בכניסה לעיר. הפקיד הבכיר מנהל שיחה ארוכה. אני רואה שכמה קופסות ״מארלבורו״ שלנו מחליפות ידיים.
כבר 9 בערב, ואנחנו עוברים בין בתים הנראים כאילו כל הדיירים הלכו כבר לישון. לא רואים אנשים ברחוב. יורד גשם, לצידי הדרך יש הרבה בוץ.
עוצרים ליד ה״רסטורציה״(המיסעדה) הראשונה. הפקיד הבכיר נכנס. מחכים. הנה הוא יוצא. אכזבה. אמרו שלא יכולים לתת לנו ארוחה, מפני שאין לחם. ואם אי-אפשר להגיש ארוחה כמו שצריך, לא רוצים להגיש.
נוסעים למיסעדה השניה בעיר. יש! התשובה חיובית. עולים לקומה השניה, לאולם גדול שכולו ריק מאדם. יושבים ליד שולחן ארוך, מכוסה במפה משובצת. המיסעדה נכנסת להילוך גבוה. האנשים, שאף פעם לא שירתו, כנראה, זרים, ובוודאי לא ישראלים, יוצאים ממש מגדרם. אחד מחברי הקבוצה שלנו, דובר רוסית, נכנס למיטבח ומספר ששוררת שם התרגשות ממש. "זוהי תכונה רוסית," הוא אומר, ״כשיש זרים, צריכים להראות את הצד הכי טוב, להראות להם שהכל בסדר. לא לבייש את רוסיה.״
מאלתרים ארוחה יפה - רגל קרושה כמנה ראשונה, נתחים שונים של בשר חזיר וכרוב כמנה שניה, טעימה מאוד, בירה (בעלת תכולת-אלכוהול נמוכה) ותה. לשני אוכלי-כשר בקבוצה נותנים גבינה צהובה וביצה.
בגמר הארוחה, פרידה רוסית נרגשת. אוספים מהכיסים מתנות קטנות שהבאנו מהארץ, נותנים לעובדי המיסעדה, והם שוטפים אותנו ממש בברכות חמות, הנשמעות כאילו הן באות ממעמקי-הלב.
שלום, ויאזמה.