לסתם בני-תמותה אין גישה אליו. חיילים שומרים עליו, ומדי פעם מזנקת מתוכו או נכנסת אליו מכונית שחורה גדולה, שצורתה מעידה עליה שהיא שייכת לקומוניסט בכיר. גם שלישיית חיילי-הראווה, שהטילה אימה כה רבה על חיים יבין, יוצאת משער זה בדרכה אל המאוזולאום הסמוך של לנין.
היינו שלושה - רחל, אני ויורי, שאמור היה לתרגם. ״דרכונים,״ ציווה חייל. הגשתי את שני דרכונינו, ויורי ניסה להגיש את התעודה שלו. החייל אף לא הסתכל בו. "אתה תישאר בחוץ,״ פסק קצרות. מכיוון ש״בחוץ״ אין כלום מלבד אבני-הריצוף של הכיכר האדומה הענקית, נשאר יורי המיסכן עומד שם במשך שעתיים.
בתוך חלל השער המתין לנו צעיר כבן 24, גבוה מאוד, רזה מאוד, בעל הבעת-פנים רישמית מאוד. הוא הצביע על המצלמות ופסק: ״נו!״ הוא לבש חליפה שחורה חמורה. אבל כשהלכנו אחריו רמזה לי רחל להסתכל למטה: בין המכנסיים השחורים והנעליים השחורות ביצבצו גרביים אדומים לוהטים.
נראה שהצעיר לא ידע שפה מלבד רוסית, והוא רמז לנו בתנועת-יד לבוא בעיקבותיו. חלפנו בדומיה גמורה על פני הבניין הגרול של נשיאות הסובייט העליון, והגענו לבניין הצהוב המבצבץ מעל לחומת הקרמלין מאחורי המאוזולאום של לנין.
בדרך עברנו על פני מוזמנים אחרים, שלוו גם הם על-ידי צעירים חמורי-סבר ולבושים בקפידה. בכל פעם הושיט המלווה שלנו את ידו ולחץ בדומיה, תוך כדי הליכה, את ידי עמיתו, קצת כמו במירוץ-שליחים.
מרחוק ראינו את שיירות התיירים, הנכנסים דרך שער-השילוש-הקדוש והמשתאים מול הכנסיות של הקרמלין, התותח הענקי והפעמון הבקוע העומד על הארץ.
הארמון העתיק שהגענו אליו הוא קודש-הקדשים - מישכן הנשיא מיכאיל גורבאצ'וב. עלינו במדרגות העגולות לקומה השניה, עברנו במיסדרונות ארוכים והוכנסנו על-ידי המלווה השתקן, שעדיין לא אמר אף מילה אחת, לאחד החדרים.
אחרי פתיחה זו ציפינו לקבלת-פנים רישמית על-ידי פקיד מכופתר. אולם סרגיי גריגורייב, עוזרו של דובר הנשיא, הוא בדיוק ההפך. הוא נראה כמנהל אמריקאי: גבר גדול, בעל עיניים כחולות מאוד, חייכניות, פנים עגולות ושפם בלונדי, לבוש חולצה בעלת שרוולים קצרים ועניבה, וכולו שופע ידידות.
כשראיתי את לבושו של המארח, הסרתי את המיקטורן. היה חם בחדר. בקרמלין אין מיזוג-אוויר.
"טוב שאתה עושה כך,״ חייך המארח, "אחרת הייתי גם אני צריך ללבוש