ברפורמות. ההדחה הוסוותה כהתפטרות מטעמי בריאות. נאמר שהוא חולה אנוש, ועל סמך טענה זו השיג גורבאצ'וב עבורו פנסיה מפליגה ובית ממשלתי לכל החיים. פיתאום התייצב בבחירות נגד ילצין והתברר שהוא בריא לגמרי, ושהוא גם נגד כל הרפורמות. הוא היה מועמד הימין הקומוניסטי לתפקיד נשיא רוסיה, והוכה על-ידי ילצין שוק על ירך.
* * *
כדי להבין את מדיניות-החוץ של מדינה צריכים לעמוד קודם כל על מדיניות-הפנים שלה. ״אם אתה רוצה להבין מדוע התנהגה אנגליה בטיפשות כזאת כלפי מילחמת-השיחרור האמריקאית,״ אמר לי פעם יעקוב הרצוג, אחיו המנוח של נשיא-המדינה, ״לך ובדוק מה שמעו חברי הפרלמנט הבריטי כשביקרו באיזורי-הבחירה שלהם. זה קבע את הצבעתם בפרלמנט.״
כאשר בודקים את הבעיות של ברית-המועצות מזדקרות שתי בעיות עיקריות: ההתמוטטות של הכלכלה והסכנה של מילחמת-אזרחים בין הרפובליקות. אבל יש מישור שלישי, הקובע במידה רבה את המתרחש בשני האחרים: הבעיות הפנימיות של המישטר ומאבקי-הכוח בצמרת.
על כך שמענו מפי סרגיי גריגורייב תיאור מרתק.
שאלתי אותו על הזיג-זאגים של גורבאצ'וב.
״בחורף 1990 היה גורבאצ'וב האדם היחידי שניסה לשמור על האיזון במרכז,״ השיב. ״הוא היה דומה לאדם העומד על גשר מעל לנהר גואה. הגשר הולך ונהרס. יש גדה ימנית וגרה שמאלית. האיש על הגשר צריך להחליט לאיזו משתי הגדות יקפוץ, כדי להציל את עצמו. גורבאצ'וב קפץ אז אל הגדה הימנית."
(ברוסיה קוראים דווקא לקומוניסטים האדוקים "ימין״, מפני שהם השמרנים, ואילו שוחרי הרפורמה הקפיטליסטית מהווים את ה״שמאל", בגלל שאיפתם לשינוי.)
למה לגדה הימנית? למה לא לגדה השמאלית?
"אמנם, האקלים בגדה הימנית לא היה מתאים לו. הוא לא הרגיש שם בנוח. אבל יש כאן טראגדיה אישית. הוא גדל במיפלגה הקומוניסטית, הוא היה פעיל בה משחר נעוריו. היא נתנה לו את הכל - חינוך, קידום, כבוד, מעמד. היא הפכה אותו לאדם מס' 1 במדינה. לא היו לו רק רגשות רעים כלפיה, היו לו גם רגשות טובים. הוא לא רצה להרגיש שהוא בוגד.
"חוץ מזה הרגיש אז שקשה לסמוך על השמאל. אנשי-השמאל נחפזו יותר מדי להגיד 'לא'. הם אמרו: 'אנחנו לא רוצים בבחור הזה. אנחנו רוצים באיש חדש.' הם לא שאלו את עצמם מה הם המניעים שלו, ולא ראו שהוא קובע מסלול פרוגרסיבי מאוד. יתר על כן, השמאל לא היה מאורגן. הוא היה מפולג.