כמדינות. עכשיו המצב אינו שונה במהותו. או-קיי, מה יכולה גרוזיה לעשות? האם היא תהיה אתר-התיירות הכי מושך בעולם? אני מסופק. האם יחיו הגרוזים ממנדרינות חמוצות? זה הדבר היחידי שיש להם. אפילו הגרוזים שהיגרו לישראל יעדיפו את התפוזים שלכם.״
אם כן, מדוע לא להניח לרפובליקות האלה לנסות את מזלן?
״דעתי הפרטית היא: או-קיי! למה לא? אם הן רוצות להתנסות בזה, אז שינסו!״
״אם כן,״ שאלתי, "מדוע לא להגיד להן: אלה ואלה הם התנאים שלנו לקיום הברית. תרצו, תישארו. לא תרצו - לכו."
״התנאים כבר קיימים. מבחינה רשמית ומישפטית, יש להן הזכות לפרוש מהמדינה. אבל יש כללים מסויימים. אי-אפשר לעשות את זה בן-לילה. צריכים לנהל משא-ומתן על הרכוש הסובייטי שיש שם, ועל הבסיסים הצבאיים הסובייטיים. אם נסגור את כל הבסיסים הצבאיים שלנו שם, ההגנה הלאומית שלנו תיהרס. כל אוייב פוטנציאלי יוכל לחדור פנימה. לכן זה טבעי שיהיה משא-ומתן על משך קיום הבסיסים, ועל מעמד החיילים שלנו שם בתקופת-המעבר."
יחס האמריקאים לנושאים אלה אינו מדאיג אותו. "הם תומכים באיחוד,״ אמר.
השיחה הסתיימה באותה הנימה האופטימית שבה התחילה. "אולי איננו מתקדמים במהירות הדרושה,״ אמר, ״אולי לא הגענו עדיין די רחוק. אבל אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון, בדרך כלל.״
כשנפרדנו, עדיין עמדה הקשת בשמיים.
* * *
את איגור בלאןיב היכרתי לראשונה בנסיבות כמעט מחתרתיות, בשולי פגישה למען השלום הישראלי-ערבי, שנערכה לפני מילחמת יום-הכיפורים ברומא. ידידה, קומוניסטית מצרית החיה בצרפת, מסרה לי שעיתונאי סובייטי בכיר מעוניין להיפגש איתי. באותם הימים חששו הסובייטים להיפגש עם ישראלים, והישראלים פחדו להיפגש עם הסובייטים, שמא ייחשדו בפגישה עם סוכן זר.
נפגשנו בחדר בבית-מלון, ומצאנו מיד שפה משותפת. בלאייב שירת בארצות-ערב, יודע ערבית על בוריה והיה בקי מאוד במה שמתרחש. (בשובי מפגישה זו הזהרתי את ראש-הממשלה, גולדה מאיר, שאם לא תחול תזוזה בעמדת ישראל, יפתחו המיצרים במיתקפה צבאית.) לאחר מכן נתקלנו איש ברעהו ברחבי העולם, ופעם גם בארץ.
בלאייב, כיום עורך בכיר בעיתון החשוב ״ליטרנאטורנןה גאזטה״, גר בדירה נאה במוסקווה. הריהוט בה הוא בסיגנון שנות ה-50, הרבה תצלומים