כדוגמה חיובית הביא בלאייב את גישתו של שארל דה-גול, שהציע בשעתו לכל המושבות הצרפתיות בחירה בין הישארות בחבר-העמים הצרפתי לבין פרישה. הוא אמר להן: ״מי שרוצה ללכת לבד, שיילך, ושלום." המושבות עזבו, וצרפת התחילה לפרוח. במקום לשלם מחיר עבור החזקת המושבות, כדי להיות מרכז של אימפריה, היא הפכה מדינה מודרנית, מעצמה כלכלית באירופה, בלי אלג'יריה, בלי המושבות, בלי הפיטפוטים על עולם פראנקופוני וכל השטויות האלה. (לי זה הזכיר את בעית השטחים הכבושים שלנו.)
״רוסיה צריכה ללכת באותה הדרך, להפסיק לשלם מחיר עבור החלום להיות מרכז של אימפריה. נחיה בלי חלומות-שווא, בלי הרפובליקות מצפון ומדרום שאינן רוצות בנו. מבחינה כלכלית תהיה רוסיה הרבה יותר חזקה בלי הנטל הזה, ותוכל לפתור סוף-סוף את בעיותיה.״
את גישתו סיכם בלאייב במישפט נוקב: ״רוסיה צריכה להפסיק להיות בת-ערובה של חלומות אימפריאליים, בת-ערובה של רפובליקות נחשלות."
* * *
כמה ימים לפני הבחירות לנשיאות רוסיה ביקרתי אצל בלאייב בעיתונו. ״ליטראטורניה גאזטה״ (שבניגוד לשמו אינו עוסק רק בספרות) שוכן בבניין גדול ברחוב צדדי, שקשה היה למצאו. לנהג-המונית האדיש, שתבע תשלום בדולארים, לא היה מושג היכן זה, וגם עשרות עוברים-ושבים לא ידעו.
בטרקלין-הקבלה המרווח השקיף עלינו דיוקנו של לנין. אך חוץ מזה הרגשתי כמו בבית. חברי-מערכת נכנסו מדי-פעם לשאול שאלות, באמצע השיחה ביקש המארח סליחה כדי לעבור על כמה הגהות דחופות. נכנסה מזכירה והגישה קפה עם קוביות-סוכר עטופות בנייר וכמה ביסקוויטים.
כששאלתי אותו בעד מי יצביע, השיב: ״ברוך השם, אני אהיה באותו יום בפאריס."
לא היתה לו דיעה טובה - לא על בוריס ילצין ולא על מיכאיל גורבאצ'וב. הוא התייחס אל שניהם בזילזול מסויים, שהיה בו, אולי, שמץ של התנשאות מוסקוואית-לנינגראדית. הוא ערך בין השניים השוואה מעניינת, שלא היתה מוצאת חן בעיני סרגיי גריגורייב בקרמלין.
"ילצין הוא מהנדס מאיזור האוראל. גורבאצ'וב בא מאיזור הים השחור בדרום רוסיה. שניהם אנשים מהפריפריה הרוסית. חסרות להם התרבות וההשכלה של אנשי מוסקווה ולנינגראד. הם לא יודעים את ההיסטוריה