גורבאצ'וב וילצין. הקומוניסטים המתונים והרפורמיסטים המתונים זקוקים זה לזה. הם מהווים ביחד את המרכז, כנגד השמאל הקיצוני והימין הקיצוני. למרות שהם לא סובלים זה את זה, לא היתה לגורבאצ'וב ולילצין ברירה אלא להגיע להסדר ביניהם. יכול להיות שילצין יכול לשלוט בלי גורבאצ'וב, אבל גורבאצ'וב אינו יכול לשלוט בלי ילצין."
"ילצין גם לא יכול לשלוט בלי גורבאצ'וב,״ תיקן אותו זהבי.
ילצין עצמו הכיר במציאות זו בשעה שהציג את מועמדותו לתפקיד נשיא רוסיה. הוא מינה כסגנו את ראש סיעת הקומוניסטים המתונים בפרלמנט הרוסי, אלוף-מישנה אלכסנדר רוצקוי, טייס משופם בן 44, שהצטיין כמפקד מסוקי-התקיפה במילחמת אפגניסתאן. הקומוניסטים האדוקים, שנציגם היה ריז'קוב, מינו גם הם כמועמדם לתפקיד סגן-הנשיא קצין בכיר, גנרל ימני שפיקד על חיל-האוויר באפגניסתאן ושהאשים את אלוף-המישנה של ילצין ש״זרועו מכוסה בדם עד לכתף״. לדבריו תקפו המסוקים של רוצקוי כפרים אפגאניים שלווים. תיאטרון אבסורד.
מימינו של ריז'קוב התייצב באותן בחירות גנרל עוד יותר קיצוני, שתבע בגלוי להקים ״דיקטטורה של החוק״ - כלומר, דיקטטורה צבאית אמיתית.
כשהנחיל ילצין לריז'קוב תבוסה ניצחת, עלה גם רוצקוי לגדולה. הוא השתתף ביוזמה להקים את המיפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה, שאמורה היתה למסד את השותפות בין הקומוניסטים (או הקומוניסטים-לשעבר) הדמוקרטיים ובין שוחרי-הרפורמה. בלטו ביוזמה זו אלכסנדר יאקובלב, האדריכל הרוחני של הפרסטרויקה; אדוארד שוורנאדזה, שר-החוץ שהתפטר והזהיר מפני דיקטטורה צבאית; גבריל פופוב, ראש עיריית מוסקווה: ועמיתו אנאטולי סובצ'אק, ראש עיריית
לנינגראד-פטרבורג. כל אלה נמצאים בין גורבאצ'וב וילצין, וקיוו אז שגורבאצ'וב יתייצב בסופו של רבר בראשם.
ההתקרבות-מאונס בין גורבאצ'וב וילצין גרמה להקלה כללית. קיומו של מרכז חזק הוא תנאי מוקדם לשמירה על היציבות בתקופה של שינויים סוערים, כשיש צורך לבצע רפורמות מכאיבות.
* * *
גם העיתונאי ויקטור לואיס לא חשש מפני מילחמת-אזרחים. לדעתו, הרפובליקות רוצות במידה של עצמאות, אך לא בצבא ובקג״ב משלהן. הן רוצות לנהל את ענייניהן הפנימיים בלי התערבות, ואולי גם במטבע משלהן. אבל כאשר יעמדו על רגליהן, יבינו שהמערב לא יקיים את כלכלתן, וכי רוסיה יכולה לעזור להן. גורבאצ'וב רוצה לדחות את העניין בחמש שנים, כדי שתהיה לרפובליקות שהות לחשוב על העניין מחדש.