השמי. תגובתם היתה פחות רגשנית מזו של איגור בלאייב. ״זאת כבר לא שאלה פרובוקטיבית,״ אמר הפרופסור. הם לא הכחישו את העובדה, אך אמרו שברית-המועצות נהנית מאמון רב בקרב העמים הערביים. הערכה זו גברה עוד יותר במהלך משבר-המיפרץ, כאשר ברית-המועצות ניסתה למנוע את המילחמה.
"אנחנו עדיין מעצמה חשובה," אמר נאומקין. ״ולוא רק מפני שעמי המיזרח התיכון אינם רוצים להיות תלויים באופן בילעדי בארצות-הברית.״
ואולם גישת ברית-המועצות לענייני המרחב השתנתה כליל. בעבר חיפשה את העימות, כדי לעורר במרחב להט מהפכני-חברתי. מניע זה אינו קיים עוד. עכשיו פועלת ברית-המועצות להבטחת האינטרסים הלאומיים שלה בלבד. היא מעוניינת בשלום וביציבות באיזור זה, הקרוב כל-כך לגבולותיה.
איך השפיעה מילחמת-המיפרץ על הרפובליקות המוסלמיות בדרום ברית-המועצות?
"אסור להגזים בחשיבות הגורם המוסלמי אצלנו,״ ענה הפרופסור. ״יש לנו יותר מ-55 מיליון, אולי 60 מיליון מוסלמים." אולי התכוון לומר שזהו מיספר קטן. רק כל אזרח סובייטי חמישי הוא מוסלמי.
חוץ ממיספר קטן של שיעים, באזרבייז'אן, כולם סונים.
דווקא בין הרפובליקות המוסלמיות ובין מוסקווה קיים קונסנזוס רחב.
הן נאמנות למרכז יותר מרפובליקות נוצריות כמו מולדאביה, ליטא, ארמניה, גרוזיה ועוד. אין אצלן נטייה לפרישה.
מדוע, בעצם? הפרופסורית הבלונדית סבורה שזה נובע מהמסורת המוסלמית. המוסלמים אינם מפרידים בין סמכות מדינית וסמכות דתית, והם נאמנים יותר לשילטון. חוץ מזה, ברפובליקות אלה שולטת המנהיגות הקומוניסטית הוותיקה, והתנועות הדמוקרטיות לא התפשטו בהן עדיין. פה ושם יש התעוררות יסודנית (פונדמנטליסטית) בין המוסלמים-הסונים. יש גם תנועה והאבית. אבל אין לזה חשיבות רבה.
יש באיזורים אלה בעיות כלכליות קשות מאוד, כגון אבטלה המונית ועוני, ואלה מעסיקות את הציבור הרבה יותר מאשר העניין הלאומי-דתי.
איך זה בא לידי ביטוי בימי משבר-המיפרץ?
לדברי הפרופסור, היו התגובות ברפובליקות המוסלמיות חלשות למדי.
היו שתמכו בצדאם חוסיין, והיו שתמכו בכוויית. לסובייט העליון הגיע מיכתב של קבוצת צעירים מוסלמיים, שהודיעו שהם תציע להתנדב למילחמה. הם ביקשו שהממשלה תחליט אם עליהם להתנדב לצבא העיראקי או לצבא הכווייתי.
אילו החליטה הממשלה הסובייטית לשגר כוחות למילחמת-המיפרץ,