31 במאי, 1991. מוסקווה.
אנחנו בדרך למלון שלנו. מול מגרד-השחקים הסטאליניסטי של מישרד-החוץ הסובייטי אנחנו רואים שלושה גברים, המנסים לסחוב גבר רביעי. נראה כמו חברים העוזרים לשיכור.
מה זה! אחד מהשניים בועט באחוריו של הגבר הנגרר, המתנגד בתוקף. אשה עוברת-אורח מתערבת. אחד הגוררים מוציא תעודה מהכיס. האשה מסתלקת. ברור שהגוררים הם שוטרים בלבוש אזרחי.
רחל אינה יכולה להתאפק ומצלמת מרחוק, מתוך תיקווה שהשוטרים לא יתעללו באיש כשתיירים רואים ומצלמים. השוטרים מבחינים בה, אבל לא מגיבים. היא מצלמת שוב.
עכשיו אחד השוטרים עוזב את חבריו ומתחיל ללכת לעברה. היא מחליטה שזה הזמן לניתוק מגע ומתחילה ללכת. אבל השוטר, עדיין רחוק, בעיקבותיה. היא הולכת. הוא הולך. היא מחישה את צעדיה. הוא מחיש את צעדיו. היא בצד אחד של הכביש, הוא בצד האחר. הכביש עמוס. היא חומקת ללובי של המלון. הוא משיג אותה ממש ליד המעלית וטופח על כתפה.
בחור צעיר, לבוש בטי-שרט. זועם. דו-שיח:
- (משהו ברוסית.)
- (רחל, בחיוך מיתמם, באנגלית) מצטערת, לא מבינה רוסית.
- (הבחור, באנגלית לקויה) אנגלית את יודעת.
- כן. אז מה הבעיה?
- את מצלמת אותי בחוץ.
- נכון, צילמתי.
- למה את מצלמת אותי בחוץ? שרק לא תגיד שאנחנו עיתונאים!
- אני תיירת. אני מצלמת.
הבחור שולף מכיס-מיכנסיו תעודה עם צילום. תעודת-שוטר.
- אני לא רוצה שאת מצלמת אותי.
- בסדר, לא מצלמת אותך יותר.
- אבל אני לא מסכים שאת מצלמת אותי.
- בסדר. כבר אמרתי שלא מצלמת יותר.
(היה ברור שהבחור, שעל חולצת-הטי שלו נאמר באנגלית ״DON’T cross my way״ - ״אל תחצה את דרכי״ - אינו יודע לדבר אנגלית בלשון עבר.)
הדו-שיח נמשך ונמשך. הוא בשלו.
- למה את מצלמת אותי?