"אני שונא שני דברים,״ אמר ואלרי אויבנטל, ״את העם הרוסי ואת ממשלת ברית-המועצות, על כל חלקיה ואנשיה.״
כאשר ביקרנו בדירתם של ואלרי וטאטיאנה, שניהם בראשית שנות ה-50 של חייהם, חשוכי-ילדים, כבר היו הגשרים שרופים מאחוריהם. הם התכוננו לעלות לארץ תוך שלושה חודשים.
לבקשת קרוביהם בארץ ביקרנו את בני-הזוג בדירתם. האויבנטלים גרו בבית קואופרטיבי(קרי: בית משותף פרטי) בלב מוסקווה, באחד הרחובות הראשיים - מעגל-הגנים. זהו רחוב רחב בעל 12 מסלולים, עם הרבה עצים ומידשאות, לא הרחק מהכיכר הקרוייה על שם ולאדימיר מאיאקובסקי, שבה מוצב גם פסל המשורר. הבית חדש יחסית, בעל 20 קומות, מעלית ושוערת בכניסה.
לפני הבית עמדה המכונית שלהם: מכונית סובייטית קטנה וחדשה. הם התנצלו על כך שהיא מקולקלת.
כשנכנסנו לדירה, הודיע ואלרי בטלפון לחברת-השמירה על שובו. הדירה מצויידת במנגנון-אזעקה נגד גנבים, ויש להודיע לחברת-השמירה על כל יציאה וכניסה. שרות זה עלה לזוג 20 רובל לחודש. עבור תחזוקת הדירה שילמו עוד 20 רובל, ו-10 רובל נוספים עבור חשמל, מים ושאר השרותים. הכל ביחד: 50 רובל, פחות משני דולארים לפי שער השוק השחור, פחות מ-2% ממשכורותיהם. הם שילמו עבור הדירה במשך 15 שנים.
דירה טובה מאוד, לפי מושגי מוסקווה: שלושה חדרים קטנים, מיסדרון, מיטבח. כל מילימטר מרובע של הקירות היה מנוצל לקישוטים: ציורי-שמן, מדפים ועליהם פסלוני-קרמיקה, אוספים שונים - מסיכות, תרנגולים, ועוד ועוד. ממש בית-בובות. ראינו כמה וכמה דירות כאלה במוסקווה: קטנות, מקושטות, כל מילימטר של קיר מנוצל.
החדרים היו מלאים ברהיטים עתיקים, מגולפים, מהמאות הקודמות, ניברשות מהודרות. אוצר אמיתי, שחלקו ירושה מההורים והסבים. כולו יישאר ברוסיה. אסור לייצא מברית-המועצות חפצי-אמנות. הוצאת כל חפץ כזה, גם פעוט-ערך, זקוקה לאישור בכתב מטעם מישרד-התרבות. יש להגיש זמן רב מראש תצלום של כל חפץ בשלושה העתקים, ולקבל אישור על כל אחד מהם. הסיכויים קלושים.