ואלרי וטאטיאנה ידעו ש״יהיה קשה" בארץ - בתיאוריה. אבל היה נדמה שאינם יכולים בכלל לתאר לעצמם עד כמה יהיה קשה, ואיך. איחלנו להם הצלחה, אבל כאב לנו הלב. ידענו שצפוי להם משבר קשה מאוד.
ואלרי ידע מישפט אחד בעברית: "תני לי יין״. כשנפרדנו, אחרי חצות, לימדנו אותם עוד מילה עברית חיונית: "יאללה״.
* * *
מדוע היהודים עוזבים?
שאלנו הרבה עשרות אנשים - יהודים פשוטים, יהודים חשובים, סתם רוסים. התשובות היו די אחידות.
הפחד מפני פוגרומים הופיע ברשימה במקום האחרון - אם בכלל. "כן,
יש כאלה שפוחדים מזה,״ אמר לי יורי, שהוא יהודי-למחצה הנשוי ליהודיה, ״אבל הם מעטים וחריגים.״
בעת ביקורנו במוסקווה ביוני 1991, הוקרנה בארץ הסידרה של חיים יבין, "גחלת לוחשת״. היא הציגה תמונה של יהודים אחוזי-פאניקה, הבורחים בהמוניהם מפני הפוגרומים הממשמשים ובאים. לא מצאנו ברוסיה שום תימוכין לתמונה זו, הנראית לנו פאראנואידית. נדמה שיבין עבר בארץ הענקית כשלעיניו משקפיים שחורים, שלא הותירו לו לראות אלא את אשר חיפש מלכתחילה.
הנה רשימת הסיבות, לפי הסדר:
במקום הראשון: המצב הכלכלי. איש אינו מאמין שהמצב ישתפר בעתיד הקרוב. הכל מאמינים שהמצב יילך ויורע, ושאין מה לצפות לשיפור לפני שנת 2000. המערב קורץ, וישראל נראית ליהודים כחלק של המערב, או לפחות כפתח למערב.
מבחינת הסיבה הזאת, אין הבדל בין יהודים ולא-יהודים. ליהודים יש פשוט פריווילגיה. הם יכולים לצאת, האחרים לא. אחרי שהלחץ הבינלאומי השיג זכות זו ליהודים, בשם ״איחוד מישפחות״, נהנים ממנה גם הגרמנים והארמנים, מפני שלגרמנים יש מדינה ולארמנים יש פזורה עולמית המוכנה לקלטם.
במקום השני: הפחד שמא יקום מחדש מישטר טוטאליטרי, שיסגור שוב את הגבולות. גם מבחינה זו אין הבדל בין יהודים ולא-יהודים, אלא שהיהודים יכולים עכשיו לעזוב, ולרוב הלא-יהודים אין אפשרות כזאת.
במקום השלישי: האנטישמיות. היא מתבטאת בעיקר בדברים קטנים, כגון העלבת ילד בבית-הספר בקריאה ״ז'יד״. וברקע יש ״פאמיאט״.
זוהי קבוצה קנאית קטנה, שעוררה רעש גדול כאשר יצאה לאוויר