ההמונית. הפיצו בין היהודים כרוזים שיצרו חרדה. שעומדים לפרוץ פוגרומים. שתהיה מילחמת-אזרחים, שבה יתנכלו ליהודים. שתקום ממשלה אשר תאסור שוב את העליה. שצריכים לקום, על כן, ולעזוב מיד. (באותה התקופה הסתובב חיים יבין בברית-המועצות והפיק את סידרת-הפאניקה
שלו.)
באביב 1991 הפיצה ההנהגה הסמויה את המסר ההפוך: חכו. לא בוער.
אל תזוזו בינתיים. גם הכרוזים פסקו.
בלאייב הזכיר את השמות של שני יהודים סובייטיים ידועים, שהופיעו בעבר בוועידות בינלאומיות וזעקו חמס, ועכשיו הם קוראים למתינות.
מה קרה? בלאייב מאמין, כנראה, שממשלת-ישראל ביקשה הפוגה, בעיקבות הבעיות בקליטת-העליה.
* * *
בניגוד ללואיס ולבלאייב, שאינם יהודים, סרגיי גריגורייב, הדובר בלישכתו של גורבאצ'וב, הוא יהודי-למחצה. הדבר בא לי כהפתעה במהלך שיחתנו. ״אבי מרגיש שהוא יהודי, אני לא. אני מרגיש שאני תערובת של רוסי ויהודי. יש לי גם דם רומני."
היתה לו דעה אחרת על האנטישמיות. ״ברמה הגבוהה ביותר אין כיום אנטישמיות. זה לא כמו שהיה פעם. אבל בקרב הציבור יש. היהודים מרגישים בזה."
איך זה מתבטא? "עדיין לא נעים להיות יהודי בחברה הסובייטית, ולהודות בזה שאתה יהודי. אלמלא היה הסבא שלי מצד האם שופט בכיר בקג״ב, לא הייתי מתקבל לעולם לאוניברסיטה, ולא הייתי מקבל, בשעתו, מישרה במנגנון הממשלה. עכשיו זה הרבה יותר קל. אבל היהודים למדו מנסיון בן מאות שנים שאם יש משבר, תמיד יימצא מישהו שיאשים את היהודים.״
האם זוהי הסיבה העיקרית להגירת היהודים? כן, וגם הרגשת אי-הוודאות לגבי העתיד. וגם ההרגשה שאין שינוי לטובה. ״כדי להתקיים, אתה צריך להפר את החוק או לעשות כסף מן הצד. מי שלא רוצה להתקיים ככה, נאלץ להגר."
לכל האנשים בברית-המועצות, וגם ליהודים, נדמה שבמערב הכל נהדר, שהרחובות בניו-יורק ובתל-אביב מרוצפים בזהב. אך בעיקר חושבים על הילדים. ״יש לי הרבה ידידים יהודיים שרוצים לעזוב. הם אומרים: לא איכפת לי לחיות במצוקה. אני אחזיק מעמד. אבל אני לא רוצה שהילדים שלי יחיו כמו שאני חייתי."