יש אנטישמיות, אמרה. ועוד איך! בשל היותה יהודיה לא קיבלו אותה ללימודים ברפואה בתחום שחפצה בו, למרות שאביה הוא רופא מפורסם בתחום זה. היה קיים "נומרוס קלאוזוס״ - הגבלת מיספר היהודים. לכן נאלצה ללמוד רפואת-שיניים, אף שאין לה נטייה למיקצוע זה. באוניברסיטה לא קודמה כראוי. אביה איבד את אמונתו במישטר הקומוניסטי כשהתפוצצה פרשת-הרופאים, בסוף ימיו של סטאלין.
יורי אמר שהוא עצמו לא נתקל מעולם בתופעה אנטישמית. אבל מיד תיקן את עצמו ואמר שפעם אחת, כשניהל מחלקה במיפעל, אמרו לו שלא להעסיק יהודים במחלקה זו.
גם הזוג הזה, שלא חסר לו כלום, חשב על הגירה. אבל לא לישראל, אלא לגרמניה. נטאשה אמנם התחילה ללמוד עברית, אך הפסיקה כאשר המורה עלתה לישראל.
שאלתי את נטאשה מדוע יש לרוסים כה רבים שיני-זהב. "לפני המהפכה היו שיני-חרסינה, אבל אחר-כך לא היתה חרסינה,״ אמרה. ״המיומנות אבדה, וחוץ מזה גם קל יותר לעבוד בשיני-זהב. אז כולם עשו את זה. באחרונה חוזרת החרסינה לאופנה, והרבה אנשים מחליפים עכשיו את שיני-הזהב שלהם בשיני-חרסינה." ברפובליקות הדרומיות שיני-זהב הן גם סמל של מעמד ועושר.
אחרי הארוחה נתנה לנו נטאשה במתנה מגש-עץ קטן, ועליו כלים למלח ולפילפל, מצויירים ביד בציבעי שחור ואדום-כלנית. גם אנחנו הבאנו משהו - שוקולד וקפה ישראליים. למדנו שברוסיה לעולם אין באים לביתו של אדם מבלי להביא מתנה, או לפחות פרחים. אפשר לראות במוסקווה בכל שעות היום אנשים הנושאים פרחים, סימן שהם בדרכם לביקור בביתו של מישהו. ורד אחד עולה 2 רובלים - סכום לא קטן לאדם המשתכר 300 רובל בחודש.
יורי, מארחנו, הסיע אותנו במכוניתו למלון. ראינו שהוא בוחר בדרך עוקפת. ״בשדרת לנינגראד יש מארבים של המישטרה,״ הסביר, "אם יתפסו אותי נוהג אחרי ששתיתי אלכוהול, זה יעלה לי ביוקר." הוא הוריד אותנו כ-50 מטר לפני המלון, שמא יש שוטרים גם שם.
* * *
הכנסת-האורחים בדירתה של גלינה היתה הרבה יותר צנועה, אבל בהחלט לא פחות חמה.
ידיד רוסי ביקש אותנו להיפגש עם גלינה וחבריה, המתעניינים מאוד בישראל, למרות שאינם יהודים. כך ראינו עוד דירה רוסית: חדר וחצי, פלוס מיטבה קטנטן, בבית-מגורים גדול. הכל גדול ברוסיה, חוץ מהדירות.