אבל הוא היה בטוח שזה לא יקרה. "כולם מבינים את הסכנה, ולכן כולם מרסנים את עצמם.״
* * *
ליד תיאטרון וכטאנגוב ברחוב ארבאט עמד איש שמנמן בחליפה חומה מרופטת, תיק גדול על גבו, ומסביבו מעגל של כ-ססז עוברים-ושבים. רבים מהם ליקקו גביעי-גלידה, שניים בכל יד, שקנו אחרי עמידה ממושכת בתור בחנות הסובייטית-שווייצית הסמוכה.
בדרך-כלל זהו מקומו של משורר, המדקלם בלהט שירים סאטיריים על לנין, סטאלין וגורבאצ'וב, שהבטיחו לאזרחים בננות ולא סיפקו. אחרי כל כמה שירים הוא מוציא מתיקו חבילה של חוברות-שירים ומוכר אותן לקהל, הנענה ברצון.
הפעם תפס את מקומו קומיקאי, שסיפר בדיחות לא-פוליטיות.
מסביבו עמדו גברים ונשים, צעירים וזקנים, אזרחים וחיילים, וגעו בצחוק. מדי פעם הרעידו רעמי-הצחוק את הרחוב.
היינו סקרנים. מה כל-כך מצחיק אזרחים סובייטים, הממעטים כל-כך לחייך בפומבי? מישהו תירגם לנו.
היו שם בדיחות על ארמנים וגרוזים, איכרים ומלחים, וגם בדיחה על יהודים.
שני יהודים, אברהם ולובה, רוצים להבריח את הגבול. אברהם מציע ללכת סחור-סחור, לובה מחליט ללכת ישר. אברהם מצליח להגיע לחו״ל, לובה נתפס על-ידי מישמר-הגבול.
"השם?״ שואל החוקר, ולובה מוסר את שמו.
״הגיל?״ והוא עונה.
"המין?"
"נקבה,״ עונה לובה.
"מה פיתאום נקבה?״ תמה השוטר.
"אברהם אמר שאני בהמה!״(רעם של צחוק).
(הקומיקאי לא אמר ״בהמה״, אלא השתמש במילה רוסית הרבה יותר גסה. המתרגם סירב לתרגם אותה כלשונה, אבל הסכים, אחרי הרבה הפצרות, להגיד שזה מתייחם לאבר-המין הנשי.)
מדוע גיבורי הבדיחה הזאת הם דווקא יהודים?
״סתם, מפני שהמון יהודים עוזבים עכשיו את המדינה,״ מסביר המתרגם.
* * *
דיעה מקורית על האנטישמיות שמענו בעיר-האוהלים.