30 במאי, 1991. מוסקווה.
אנחנו יושבים, בערב, אצל ליאון, עם גנאדי, העיתונאי הסובייטי, ועם סטודנט מישראל, שהיה בדרך מקובה למיזרח הרחוק. אנחנו כל-כך שקועים בניתוחים פוליטיים, שלא הרגשנו בחלוף הזמן.
כבר קרוב לשעה 11 בלילה, ואנחנו מרגישים שאנחנו רעבים. בביתו של ליאון לא נשאר אוכל. אנחנו נכנסים כולנו למכוניתו הסובייטית הקטנה, ויוצאים לאכול במיסעדה.
ליאון וגנאדי מתחילים להתווכח ביניהם היכן אפשר לאכול בשעה כזאת, והתשובה ניתנת חיש מהר: בשום מקום לא. אנחנו עוברים ממיסעדה "קואופרטיבית״(קרי: פרטית) אחת לאחרת, ובכל מקום אנחנו נתקלים בסירוב אדיב או גס.
בסוף אנחנו מחליטים שאין ברירה, צריכים לנסוע ל״פיצה חאט״, מקום חדש שהוקם בשיתוף עם יזמים זרים, חברת ״פפסי-קולה״. שם אפשר לאכול פיצה במחיר של משכורת שבועית של פועל, והתשלום הוא בדולארים. לא נעים, אבל הכרח לא יגונה.
אנחנו מגיעים. השעה היא כבר כמה דקות אחרי 11. בפנים יושבים עדיין סועדים. מלצר לא-אדיב עומד בדלת ומודיע קצרות שאי-אפשר. סגור. אולי בשביל גברת רעבה? ניאט. תמורת טיפ של דולאר ירוק שלם? ניאט.
אפשר לחולל רפורמה כלכלית ולשחרר את היוזמה הפרטית, אבל אי-אפשר לשנות באותה המהירות את המנטליות של האנשים. יתכן שהתודעה אכן צועדת אחרי ההווייה, כפי שאמר מארכס - אבל לא באותו הקצב. אולי היא צולעת, אולי היא זקוקה לקביים.
מוסקווה, עיר של תישעה מיליונים, בירתה של רוסיה, בירתה של ברית-המועצות, בירה של מעצמה עולמית, סגורה בשעה 11 בלילה. אי-אפשר להשיג בה גם סנדוויץ', גרוע מחיפה. (״הגעתי לחיפה בשעה 9 בערב, אבל היא היתה כבר סגורה...״)
בסוף בא לגנאדי רעיון: בתחנת-הרכבת מוכרח להיות איזשהו מיזנון. ובאמת, מול ביתו של ליאון, בתחנת-קייב, אנחנו מוצאים מין פיצה גרוזית - מאפה עבה מאוד, כבד, מבצק תפל, ובו חבויה מעט מאוד גבינה.
תחנת-קייב (במוסקווה יש הרבה תחנות, והן קרויות על שם היעדים שאליהם יוצאות מהן הרכבות) היא ארמון מפואר רחב-ידיים, מימי הצארים, בעל עמודים קלאסיים אדירים ותיקרה מצוירת. כדי להיכנס משלמים כמה קופקות ״דמי רציף״.
בפנים יושבים מאות אנשים מכל הגילים והשכבות על כסאות-פלאסטיק, שורות-שורות, וממתינים בסבלנות רוסית. הנקיון מדהים, אף לא פיסת-נייר אחת מונחת על הריצפה המבהיקה. גם השקט