כאשר הציעו לנו לנסוע ממוסקווה ללנינגראד בקרון-שינה, ראיתי בדימיוני את הסרט"אוריינט אקספרס". קרונות מפוארים, שרות בכפפות, אצולה בינלאומית, קרון-מיסעדה, הרפתקות. בייחוד כאשר יודע-דבר הוסיף: ״חלק מהקרונות הם עוד מימי הצאר, עם כל הלוקסוס."
זה נראה לנו הרבה יותר מושך מאשר טיסה. נסיעה של שעה לנמל-התעופה, המתנה ארוכה, טיסה קצרה מעל לעננים, נסיעה מנמל-התעופה למרכז העיר. משעמם. ארבע שעות.
תחת זאת, אמרו לנו, אתם נוסעים שמונה שעות ברכבת ממרכז-מוסקווה למרכז-לנינגראד, ישנים, אוכלים, נהנים. כך נוסעים בני-תרבות.
הזמינו לרחל ולי תא. אמרו שברכבת מסויימת זו אין תאים לשניים,
רק לארבעה. אז מה, קנו ארבעה כרטיסים לשנינו, תא שלם. כמה זה כבר עולה. משהו בסביבת 100 רובל. הון עתק לרוסי ממוצע, המרוויח 300 רובלים לחודש, אך מחיר אפסי למי שמחליף דולארים בשער הריאלי.
בתחנת-לנינגראד במוסקווה היה קר בשעה 10 בערב-ספטמבר. לא ירד גשם, אבל הטמפרטורה ירדה ל-8 מעלות, כפי שהודיע השעון הדיגיטלי הגדול, שבו התחלפו הזמן והטמפרטורה כל כמה שניות. בין שעון מודרני זה ובין השעון העגול המסורתי הסמוך הפרידו שש דקות. לא לגמרי רגיל בתחנת-רכבת.
אבל הרכבת יצאה בדיוק בזמן, על השניה, לפי השעון הדיגיטלי, וכך גם שאר הרכבות בתחנה.
ברגע האחרון החלטנו לקחת איתנו גם את יורי (הראשון). לא היה בשבילו מקום, לא ברכבת זו ולא בשתי הרכבות האחרות שיצאו ללנינגראד באותו ערב. אירחנו אותו בתא שלנו.
כשנכנסנו לקרון, נפלה רוחנו. לא אוריינט ולא בטיח. אכן קרון ישן מאוד, אבל לא קרונו של ארכי-דוכס בימי הצאר.
מנהל הקרון מם' 15 - לכל קרון יש מיספר ויש מנהל - היה צעיר זועף. הוא בדק את הכרטיסים והניח לנו בתנועת-יד להיכנס. ריח חריף ובלתי-נעים מאוד קיבל את פנינו. איזשהו חומר-חיטוי. ריח זה שלט בכל - בקרון עצמו, בשמיכות, במגבות, ובעיקר בשרותים. נתקלנו בו כמעט בכל חדר-שרותים ציבורי ברוסיה.