מצאנו את התא המסומן. שתי מיטות בכל צד - מיטה על גבי מיטה - ומעבר צר מאוד באמצע. המיטה - דרגש קשיח, ועליו מגולגלים מיזרן דק, שני סדינים, כר, ציפית לכר, שמיכה, מגבת. הכל ספוג באותו ריח מסויים.
מעל לכל מיטה היתה קבועה מנורה, אבל כל הארבע לא פעלו. נשאר רק אור קלוש בתיקרה.
ניסינו לסגור את דלת התא. המנעול לא פעל. שיחקנו בו כדי לשכנעו למלא את תפקידו, והצלחנו מעל למשוער: הדלת ננעלה, ושום מאמץ שלנו לא הצליח לפתחה מחדש. השתעשענו ברעיון שניסע ללנינגראד כאסירים כלואים בתא, כמו בימים הטובים של הצאר ויורשיו.
הקונדוקטור הזועף הציל אותנו. הוא פתח את הדלת מבחוץ, כדי לגבות מאיתנו רובל לנפש עבור הסדינים. כאשר יורי דובב אותו, הסביר לנו מדוע הוא כל-כך זועף: את הקרון קיבל לידיו רק שעה לפני היציאה, והוא לא מצא חן בעיניו. אין בו כלום. לא סאמובר להכנת תה, לא כוסות, לא מים. לא כלום.
שאלנו אותו ביאוש אם יש לפחות קרון-מיסעדה. לא, ברכבת זו דווקא אין.
קיללנו את עצמנו. מדוע לא הבאנו איתנו אוכל, כפי שעושה כל רוסי מנוסה?
בתא שלידינו לא עשו את השגיאה הזאת. מישפחה רוסית עליזה סעדה את ליבה בסנדוויצ'ים, וההורים שיחקו בקלפים עם הילדים.
שלפתי את בקבוק-הוויסקי, שהבאתי מהארץ, ובעזרתו קפצה עלינו העייפות. הצענו שלוש מיטות, יורי טיפס למעלה.
הקרון היה מוסק כמו מאפיה. אי-אפשר היה לווסת את החימום. החלון היה תקוע. בקושי פתחנו סדק, ואוויר קר כקרח חדר פנימה.
התכוננתי בליבי לליל-זוועות, אבל קרה ההפך. שאון-הגלגלים הרדים אותי. המיטה היתה, במפתיע, נוחה מאוד. נרדמתי מיד. התעוררתי כמה פעמים בצורה נעימה, הקשבתי לקול הגלגלים, שהשתנה מדי פעם (אולי לפי טיב המסילה). פעם אחת עצרה הרכבת - התחנה היחידה בררך - אך המשיכה מיד בדרכה. נרדמתי שוב בהרגשה טובה.
עוררו אותי דפיקות חזקות בדלת. "הקונדוקטור הזועף״(בשם הזה נחרט בזיכרוני) הודיע לנו ברוסית שמתקרבים ללנינגראד. השעה היתה 5 בבוקר. עדיין חושך. כשעה לפני סיום המסע. האיש הודיע שעלינו לקפל את הסדינים ולסדר את המיטה. מאז ששוחררתי מצה״ל, לא קיבלתי פקודה כזאת.
במעבר הסתובבו רוסים רדומים בגופיות, המגבות על צווארם, מבלי לדבר איש עם רעהו. חיש מהר הסתדר ״אוצ'רד״ - התור הרוסי הניצחי