תמיד שמענו שלנינגראד היא עיר יפהפיה, לעומת מוסקווה המכוערת והמשעממת, כביכול. אבל בעינינו, גם מוסקווה היא עיר מרשימה מאוד. ואילו לנינגראד היא משהו מיוחד לגמרי.
כל מרכז-העיר בנוי ארמנות-פאר, כמעט כולם אחרי רמונט (ברוסיה, המילה ״רמונט״ שולטת בכל. הבניינים נמצאים במצב מתמיד של רמונט חיצוני, אך לא פנימי).
הרבה בניינים בירוק-לבן, הרבה בצהוב-לבן. צבעים בהירים, הזוהרים כאשר יוצאת השמש לכמה דקות מבין העננים האפורים. מידשאות מטופחות, עצים בכל ציבעי השלכת, מיזרקות, תעלות וגישרונים.
באמצע: הנהר. הנווה האגדתית, שכבשה את ליבו הקשוח של פיוטר הגדול, שהחליט לפני 300 שנים להקים כאן, בלב איזור שהיה כולו ביצות, את בירתה החדשה של רוסיה. בירה אירופית, מערבית, הפונה אל הים הפתוח. הוא הזמין מתכנני-ערים ואדריכלים מאיטליה, מצרפת ומהולנד. הולנד היתה אהובה עליו במיוחד. כאיש צעיר ביקר בה כמלח בשם בדוי, ״פיוטר מיכאילוב״, ולמד שם בניית-אוניות (מכאן האופרה "צאר ונגר"). התוצאה: עיר אוורירית, המזכירה את ונציה ואת אמסטרדאם, ושהיא בכל זאת עיר רוסית מאוד.
הוא קרא לה על שם הקדוש שהיה פטרונו: מצודת-פיוטר-הקדוש. לא ברוסית אלא בהולנדית דווקא: סאנקט-פטרבורג.
בפי התושבים היא נקראה תמיד, גם בימי-הזוהר של הקומוניזם, "פיטר״.
* * *
מי שאומר לנינגראד, מתכוון בראש וראשונה ל״ארמיטאז'״, המוסיאון המיוחד-במינו.
הצארית יקטרינה הגדולה, נסיכה גרמנית קטנה שעם הפיכתה לקיסרית מפוארת דבק בה שיגעון-האיסוף, הקימה את המוסיאון בביתה, שהיא קראה לו"מישכן המתבודדת" (ומכאן שמו). היא אספה מכל הבא ליד. יורשיה החוקיים המשיכו במסורת, וכך גם יורשיה הבלתי-חוקיים, הצארים האדומים. כאשר הם חוללו את המהפכה, החרימו את כל האוספים הפרטיים של עשירי הבירה, וקיבצו אותם בארמון זה.
״ארמון החורף", שבו שוכן המוסיאון, הוא סיפור בפני עצמו. זהו בניין ארוך, בן שלוש קומות, ירוק-בהיר, משובץ בחלונות רבים ממוסגרים ומעוטרים בלבן, לפי מיטב הסיגנון האיטלקי, המתמזג באופן מושלם בקו הארמונות שלאורך הנהר.
את ארמון-החורף מכיר כל אדם שראה את הסרט ״עשרה ימים שזיעזעו