את העולם״. כאן החלה המהפכה הבולשביקית. אנשיו של לנין הסתערו על הארמון, שבו ישבה הממשלה הזמנית הדמוקרטית אחרי הפלת הצאר. קשה לזכור זאת כיום, כאשר אי-אפשר כמעט למצוא ברוסיה אדם המדבר בשיבחה של אותה מהפכה.
"החזירו את המסורת של סאנקט-פטרבורג!״ הכריז שלט קטן ליד תזמורת בת ארבעה נגני כלי-נשיפה, שעמדה לפני ארמון-החורף וניגנה ואלסים ומארשים. העוברים-ושבים תרמו ביד נדיבה, קהל קטן עמד והקשיב. מחזה שאין להעלותו על הדעת במוסקווה הרצינית והחמורה, חוץ מאשר במידרחוב ארבאט.
נתקלנו בתזמורות כאלה - ובאותו השלט - בכמה מקומות בעיר. תזמורות-רחוב של כלי-נשיפה היו, כנראה, חלק מהפולקלור בימי הצאר.
בספטמבר 1990 לא מחה איש על העלאת השם הצארי של העיר. איש לא מחה גם למראה הדוכן ברחוב הראשי, שבו מכרו חוברות צאריסטיות, תמונות של ניקולאי ה-2 וסמלי-הנשר של מישטר-הצאר. קנינו אחד גדול בשלושה רובלים, ומכיוון שלא היה למוכר עודף מחמישה רובלים, קנינו עוד אחד, קטן יותר, בשני רובלים. כשביקשה רחל לצלם את המוכר, הוא הסכים, אך רק אחרי שקם על רגליו ועמד זקוף, כמו שצריך.
* * *
אין טעם לנסות ולתאר את ה״ארמיטאז'״. שום מילים לא יעבירו אף חלקיק מן החווייה - הארמון בעל מאות האולמות הזוהרים בעיטורי-זהב וניברשות-בדולח, וכולם גדושים עד אפס מקום ביצירות-המופת של הציור העולמי - אולמות של רמבראנדט ופיקאסו, טיציאן ומאטים, מיכאל-אנג'לו וליאונארדו דה-וינצ'י. כל אחד מהאולמות האלה לבדו מצריך לפחות יום שלם, וגם אחרי חודש עוד יגלה המבקר אוצרות חדשים. מכיוון שהבניין לא נבנה לצורך זה, האור אינו מתאים במקומות רבים, וקשה לקלוט חלק מן התמונות גם כשמגיעים אליהן.
אחד האולמות שהרשימו אותי ביותר אינו מצטיין דווקא ברמתו האמנותית. זהו אולם מלבני ארוך מאוד, המוקדש כולו למילחמת 1812. זה בצד זה, וזה מעל לזה, תלויים הדיוקנות של כל הגנרלים של המילחמה - מאות. בשורה העליונה היו שתי מיסגרות ריקות. לידן פתק שאמר משהו ברוסית. "אולי כתוב שם 'תיכף אשוב',״ ניחשה רחל.
לפני אחת מיצירות-הפאר ישבו על ספסל שתי נשים טאטאריות, שהביטו ביצירה ביראת-כבוד. כמו כל המבקרים, שעמדו שעות בתור כרי להיכנס, הן דיברו בקול נמוך. זהו תור אחד המביא כבוד לברית-המועצות.