גם אנחנו עמדנו בתור. אבל כעבור כמה דקות התבקשנו לצאת מהתור ולהיכנס לבניין. יחם לזרים או פרוטקציה ליורי.
חזית ארמון-החורף פונה לנהר. הצד האחורי(ואולי זוהי החזית, בעצם) פונה לכיכר ענקית, נדירה ביופיה. יתכן שזוהי הכיכר האלגנטית ביותר באירופה. אף שאלפים עוברים בה, לא ראינו אף פיסת-נייר אחת על אבני-המרצפות.
בכלל, זוהי אחת ההפתעות של לנינגראד, וגם של מרכז מוסקווה. הן נקיות בצורה שלא תיאמן. תל-אביב יכולה רק לקנא. אבל זה לא מפריע לבני-המקום להתלונן על הליכלוך. נדמה שבני כל עיר בעולם אוהבים להתלונן על הליכלוך ברחובות ועל שרות-הטלפונים הדפוק. גם הרוסים - למרות שמערכת-הטלפונים הסובייטית מצויינת ממש.
* * *
איך תיארתי לעצמי את ״נבסקי-פרוספקט״ - שדרת נבסקי? זהו אחד הרחובות המפורסמים ביותר בעולם, כמו שאנז-אליזה בפאריס, השדרה החמישית בניו-יורק וקורפירסטנדאם בברלין. הוא חוצה את לנינגראד כולה לאורכה.
התאכזבתי. לפי מושגי מוסקווה, זהו רחוב צר, ארבעה מסלולים בסך-הכל. קשה לנשום בו, כי המכוניות הסובייטיות פולטות גאז רעיל. אולי הבנזין מלוכלך מדי, אולי גם המפלטים לקויים. חנויות-הפאר, שעליהן כתוב בחוברות לתיירים, מצטיינות אמנם בחלונות-ראווה יפים, אך מאחוריהם אין כלום. ממש לא כלום.
אחרי כמה שעות במוסיאון, בילינו שעתיים בספינת-טיולים על הנווה.
מן הנהר נראים בנייני-הפאר של העיר וכנסיותיה מזווית אחרת. הרוח הקרה הצליפה על פנינו, הרוסים החסונים נמלטו מן הסיפון הפתוח אל הסיפון הסגור שמתחתיו, ולבסוף נשארנו למעלה כמעט לבדנו, מלבד זוג-אוהבים מחובק שלא הבחין בקור, וגם לא כל-כך במראה.
על הספינה הזאת, וגם בסביבת המעגן, אין סנדוויץ' (״בוטרברור״ ברוסית, שלקחה את המילה מהשפה הגרמנית). אין עוגיה. אין לימונדה. אין תה. אין כלום. ישראלי אחד בעל-יוזמה היה יכול לעשות שם הון.
שוב היינו רעבים. אבל לא דאגנו. בנבסקי-פרוספקט האגדתי, כך חשבנו, מוכרח להיות משהו - בית-קפה, מיסעדה, מיזנון. טעינו.
הרחוב המה מרוב ארם. ממש היה קשה להתקדם בתוך המון כל-כך צפוף. רבבות. אך איש לא נגע בזולתו. גם זוהי תכונה רוסית: אין היתקלויות. אין דחיפות. זה היה יום א' בשבוע, וסברנו שזה כמו רחוב דיזנגוף בשבת. אבל למחרת היום, יום-חול, היה הרחוב מלא עוד יותר.