תיירים שיצאה מהמיבצר ניגנה את ההימנון הלאומי שלה. לכבוד הגרמנים ניגנו את צלילי-ההימנון, שהבית הראשון שלו שימש בשעתו כהימנון הלאומי של הנאצים, והבית השלישי מהווה כיום את ההימנון הלאומי של המדינה הדמוקרטית.
אילו הייתי רוסי, מוותיקי המצור, הייתי מזדעזע.
* * *
יורי נטש אותנו במיבצר, והיה עלינו להגיע למלון בכוחות עצמנו. טיילנו עד למרכז נבסקי-פרוספקט. שם הוצאתי מהכיס חפיסה של ״מארלבורו״ (הרוסים מבטאים גם את הריש) וניפנפתי בה. תוך שניות עצרה מונית לידנו. הנהג התעלם מן הרוסים שהמתינו גם הם למונית, ופנה ישר אלינו. ליד הנהג ישב צעיר כושי.
נכנסנו. הנהג, גברתן בלונדי, לא ידע מילה רוסית. שוחחתי עם הכושי בצרפתית. הסתבר שהוא טייס מגיניאה ומתמחה בלנינגראד.
תוך כדי שיחה נעימה שמתי לב שהנהג נוסע בכיוון הפוך. פרשתי את מפת-העיר והצבעתי על הדרך למלון שלנו. הכושי הרגיע אותי: הנהג מכיר דרך חלופית טובה יותר.
המשכנו לנסוע, ויצאנו מהעיר. התחלתי לחשוש. אז טען הכושי שהנהג מביא אותו קודם הביתה, ואז יביא גם אותנו למחוז-חפצנו.
בשלב זה היתה רחל כבר בטוחה שנפלנו בידי אחת מכנופיות המאפיה, שכל-כך הרבה פעמים הזהירו אותנו מפניהן. שודדים, ואולי רוצחים. היא תיכננה בקול רם את הצלתנו: כשנעצור ליד הרמזור הבא נקפוץ מן המכונית משני הצדדים. אם יהיה צורך, היא תנחית על הנהג מכה במצלמה הכבדה שבידיה.
הרגעתי אותה, אך גם אני חששתי.
במראה הקטנה ניראו רק עיניו הכחולות, קרות כקרח.
הכושי ירד. הנהג נסע כמשוגע ברחובות ארוכים וישרים, בשכונות בלתי-ידועות. אך כשבדקתי את הנתיב במפה, נראה היה שהוא אכן מתקרב ליעדנו.
כשהגענו למלון, פנה אלינו בפנים מחייכות ובהבעה חביבה מאוד. בחור-זהב. הוא קיבל את ה״מארלבורו״ שלו.
* * *
אחרי הרפתקה זו, היתה הנסיעה ברכבת, חזרה למוסקווה, כמעט אידילית. הכל היה הפוך מהנסיעה ממוסקווה ללנינגראד. הקרון היה חדש, יפה