ומטופח. בתא היו רק שתי מיטות, וכל המנורות פעלו כראוי. גם המנעול. וילון-מלמלה על החלון ומפית לבנה על השולחן המתקפל נתנו הרגשת-בית.
בכניסה לקרון קיבלה אותנו בחיוך רחב מנהלת-הקרון, אשה יפה בחליפת-מדים מחוייטת כחולה, בעלת שיער צבוע בבלונד-לבן. אלה - זה היה שמה - הביאה לנו תה חם, פיטפטה איתנו קצת ברוסית ובשפת-ידיים, ובכלל היתה חביבה אמיתית.
יורי שלנו, שלא הוזמן לו מקום מראש, לא דאג. ״אין בעיות,״ הרגיע אותנו, ״אתן משהו למנהל-הרכבת או למנהל-הקרון. ככה עושים את זה אצלנו.״ הוא נעלם במיסדרון.
בבוקר סיפר שאכן, לא היו בעיות. אמנם לא היה אף מקום פנוי אחד ברכבת, אבל תמורת כמה רובלים הועמדה לרשותו מיטה בתא המנהלת של אחד הקרונות, שהיתה צעירה ויפה אף ממנהלת הקרון שלנו. אבל אם היו לו תוכניות, התאכזב. היא נעלמה מהתא עד הבוקר.
בסך הכל, נסיעה נעימה ביותר.
* * *
למחרת בבוקר, במוסקווה, כאשר ארזתי את החפצים שלנו לקראת שובנו ארצה, גיליתי לתדהמתי שהדרכונים אינם.
נזכרתי שימים קודם לכן, כאשר נכנסנו למלון בלנינגראד הפקדנו שם, כמובן, את הדרכונים שלנו ואת האשרות, המונפקות בנפרד. כשיצאנו מהמלון, אחרי ההתרגשות של מסע-ההרפתקות בפרברי לגינגראד, שכחתי לבקש את הדרכונים בחזרה, ואיש גם לא הציע לי אותם.
ברגע שגיליתי את האבידה, החל מצוד מטורף. טילפנו למלון בלנינגראר וביקשנו שישלחו מיד את הדרכונים. אבל הרכבת האחרונה למוסקווה כבר יצאה. לעומת זאת, נמצא שקבוצה של תיירים איטלקיים עמדה לטוס בבוקר למוסקווה. קבענו שיפקידו את הדרכונים בידיה. יורי הבטיח להמתין לקבוצה בנמל-התעופה.
אנחנו ישבנו בלובי של המלון על מיזוודותינו ומעילינו, וכססנו ציפורניים.
כאשר הגיע יורי לנמל והציג שלט ״דרכונים ישראליים״, לא הגיב איש. מנהל-הקבוצה אותר ואמר שאינו יודע דבר על דרכונים. בתושיה בלתי-רגילה מצא יורי את המתרגם הרוסי של הקבוצה, ובידיו היו הדרכונים החיוניים, שבלעדיהם היינו נשארים תקועים לעולם-ועד בארץ-הסובייטים.
כשהופיע יורי, מנופף בדרכונינו, הודענו לו שהוא גאון אסטראטגי.