דממה השתררה בכיכר הגדולה. מאות-האלפים עצרו את נשימתם. כל העיניים נישאו אל התורן המואר, שהתנשא לפני חזית הארמון המואר. שותי-הבירה השתתקו, מנופפי-הדגלים קפאו.
שני מחוגי השעון זחלו לעבר 12. חצות ה-2 באוקטובר 1990.
הרגע בא. הדגל הענקי, שחור-אדום-זהוב, החל עולה לאט-לאט אל ראש התורן. מערכת-הרמקולים האדירה הרעימה בשיר: ״אחדות וחוק וחרות / למולדת הגרמנית / לכך נחתור כולנו / בלב וביד! / אחדות וחוק וחרות / הם הערובה לאושר - / פרחי-נא בזוהר האושר הזה, / פרחי, מולדת גרמנית!״ מבין מאות האלפים שמילאו את כיכר-הדשא הענקית, כתף אל כתף, רבבות השתתפו בשירה. לאחדים עמדו הדמעות בעיניים. היו אלה בעיקר קשישים וקשישות.
את השיר הזה חיבר דמוקרט גרמני, הופמן פון-פאלרסלבן, לפני 149 שנים, והמנגינה נלקחה מיצירה של היידן. המשורר חלם על גרמניה מאוחדת, שבה לא יהיה עוד צורך בדרכון כדי לעבור ממחוז למחוז, ושבה לא יהיה השילטון בידי חבורה אנוכית של מלכים, נסיכים ודוכסים. הוא ביטא זאת בבית הראשון של השיר: "גרמניה, גרמניה, מעל לכל / מעל לכל בעולם! / בעת מגן ומאבק / מאוחדת כמישפחה..."
כיום מעוררות מילים אלה סלידה וזוועה, מפני שהן ריחפו מעל ללגיונות היטלר, שדרסו עמים ומדינות. אבל במקורן לא התכוונו המילים לבטא התנשאות על עמים אחרים, אלא להעמיד את רעיון גרמניה המאוחדת מול המציאות העגומה של הפיצול. איחוד גרמניה היה אז - כמו ברוב התקופות - רעיון שבו דגלו דווקא הדמוקרטים ושוחרי-הקידמה.
גרמניה החדשה הכירה בעובדה שהתקופה הנאצית שינתה את משמעות המילים, ועל כן החליפה את הבית הראשון של השיר בבית השלישי. זה מושר כיום כהימנון הלאומי.
הרעיון של איחוד גרמניה מצטייר גם הפעם כחזון דמוקרטי ומתקדם, מפני שהוא קם על חורבות הרודנות. נפילת החומה של ברלין, בנובמבר 1989, היוותה לא רק תמרור בהיסטוריה של גרמניה, אלא של אירופה כולה. היא הצטיירה כניצחון החופש על העריצות.