חבורות של צעירים עליזים התערבו עם זוגות קשישים. צחקו, שתו בירה או שמפניה, שרו. מצלמות פרטיות הבזיקו בלי הפסק. הרמקולים השמיעו שירי-עם. מצב-הרוח עלה מרגע לרגע. הדגל השחור-אדום-זהוב היה בכל מקום, אבל לא התייחסו אליו בחרדת-קודש גרמנית מסורתית, אלא כמעט באינטימיות. בחורים ובחורות לבשו אותו כצעיף, כאבנט או כשיכמיה. אחרים נשאו אותו כדגל, כפי שרגילים לשאת מיטריה בגשם. הדגל השחור-אדום-זהוב היה דגל הרפובליקה הוויימארית, ולפני כן דגל הניסיון הדמוקרטי הכושל בשנת 1848.
היו שלא הסתפקו בדגל זה וצירפו אליו דגל שני, כדי להבהיר את השקפתם על האיחוד. פה ושם נישא הדגל של חיל-הים הקיסרי במילחמת-העולם הראשונה, הרומז על מגמה לאומנית. אחרים נשאו לעומת זאת את דגל הקהילה האירופית, שבא להכריז על המגמה האנטי-לאומנית: ״לא אירופה גרמנית אלא גרמניה אירופית.״ היו שנשאו באופן הפגנתי רק דגל של איחוד אירופה, בלי דגל גרמני בכלל.
אבל סיסמת-היום הצליחה להפליא לבטא את מצב-הרוח השולט: wiiikommen, Deutschland - ״ברוכה הבאה, גרמניה״. לא התלהבות לאומנית, לא פאתוס לאומי, אלא משהו לבבי יותר, כמעט ביתי.
בכל רחבי גרמניה המיזרחית תלתה מיפלגת-השילטון כרזה ברוח דומה: צעירה וצעיר, קורנים מאושר, עוטים דגלים לאומיים כצעיפים לצוואריהם ומתחבקים מעל למלים ״אנחנו שמחים לקראתך, גרמניה!" - wir freuen uns auf Deutschland. שימחה שיש לה מרכיבים רבים: השאיפה לאיחוד הארץ אחרי הפרידה הארוכה, השימחה על התמוטטות הרודנות הקומוניסטית במיזרח, השימחה על ההצטרפות של המיזרח העני למערב העשיר והמשגשג, המבטיח רמת-מחייה אגדתית.
ואולי מעל לכל: השימחה על כך שכל זה הושג בלי שפיכות-דמים, בהתקוממות עממית בלתי-אלימה.
יתכן שסופה של הדה-דה-אר הוא מאורע יחיד-במינו בהיסטוריה: מדינה מחליטה בדרך חוקית, מרצון חופשי ובשימחה, להיעלם מן המפה ולהצטרף למדינה אחרת. אך הדבר התאפשר בגלל מאורע גדול עוד יותר: התמוטטות האימפריה הסובייטית.
* * *
המשכנו בתוך הקהל הזורם דרך שער-בראנדנבורג לעבר בניין הרייכסטאג, מרחק של כמאה מטרים. שני המיבנים - שער-הניצחון והארמון - עומדים על הגבול שחצה את גרמניה. אבל השער היה במיזרח, הארמון במערב.