לא עשיתי שום סימן שאני מבקש עזרה. האיש גם לא ידע מי אני, חוץ מהעובדה שהמכונית שלי נשאה מיספר מערב-גרמני.
הצגתי לו את המפה וביקשתי ממנו להנחות אותי. הוא נתן לי הוראות ברורות, חזר למכונית הקטנה שלו והמשיך בדרכו.
יום לפני כן, בברלין המיזרחית, חיפשנו את הבית שבו נולדה רחל. (הוריה היגרו מגרמניה כשהיתה בת שנה.) עצרנו מדי פעם כדי לשאול עוברים ושבים. אחד מהם ענד על צווארו מגן-דויד מזהב. אמרנו לו"שלום" והוא לא הבין. חקרנו אותו והתברר כי אין לו מושג איזה מין סמל זה, הוא רק ידע שאביו נתן לו את זה. גם כשאמרנו לו שאנחנו מישראל, לא הבין את הקשר. הוא אמר לנו לנסוע שמאלה ברמזור הבא.
הגעתי לרמזור ועמדתי במסלול השמאלי, תוך מתן סימן במהבהב שאני עומד לפנות שמאלה. האור ברמזור היה אדום. לפתע נפתחה הדלת במכונית שלפניי. בחור צעיר יצא וניגש אלי. תמהתי מה עוללתי הפעם.
"אין לך כאן פנייה שמאלה,״ אמר. "כדאי לך להתקדם עד לצומת הבא,
שם תפנה ימינה ואז תגיע הנה מהכיוון הנכון." אמר וחזר למכוניתו בדיוק כשנדלק האור הירוק.
בפעם אחרת הגעתי לנקודת-הגבול בין גרמניה לפולין, בעיר פראנקפורט-על-הנהר-אודר. רחל רצתה להנציח את שוטרי-הגבול של שתי המדינות. היא ניגשה לשוטר גרמני ושאלה אם מותר לצלם."Eigentlich !nicht" ("בעצם לא!״) אמר השוטר וחייך. כעבור רגע נעלם בתוך סוכת-המישמר, והניח לנו לצלם כאוות-נפשנו.
״בעצם לא!" הוא צירוף-מילים, שלא היה כלל אפשרי בשפה הגרמנית לפני 50 שנה. המילה הגרמנית המפורסמת ביותר היתה Verboten, אסור. ומה שהיה אסור, היה אסור. לא היה שום ״אולי״, שום "בעצם״, שום
.Eigentlich
אכן, הגרמנים השתנו. הם שונים מאוד מן התדמית החרוטה בתודעתנו.
* * *
לפני שיצאנו מברלין המיזרחית למסענו במיזרח, יום אחרי איחוד הגרמניות, הזהירו אותנו כל ידידינו ומכרינו. ״הכבישים איומים... לא יהיה לכם איפה ללון... לא יהיה לכם איפה לאכול... קחו איתכם אוכל לכמה ימים... תצטרכו לחזור בכל לילה לברלין המערבית... לא תמצאו בנזין נטול-עופרת למכונית-הספורט האמריקאית."
ובעיקר: ערב יציאתנו מהארץ הופיעה באחד העיתונים כאן כתבה של עיתונאי חשוב, שסייר זה עתה בגרמניה המיזרחית. הוא דיווח שבכל מקום הבחין בשינאה הנוראה של הגרמנים ליהודים ולישראלים. פעם אף רצו